יצא לכם פעם לעזור בקטיף פירות, והמראה והריח המתוק עשו לכם חשק לטעום? התורה מבינה בדיוק את ההרגשה הזו, ויוצרת איזון חשוב בין הזכויות של העובד לבין הרכוש של בעל הבית. כשהתורה אומרת כִּי תָבֹא, היא לא מתכוונת לכל אדם שעובר ברחוב ונכנס לגינה של מישהו אחר, אלא לפועל שנשכר לעבוד שם. התורה דואגת לפועל שטורח ומתחשק לו לטעום, ומרשה לו לאכול כדי שיהיה לו כוח לעבוד במרץ, אבל היא גם קובעת כללים ברורים.
קודם כל, הפועל יכול לאכול רק כשהוא ממש קוטף את הענבים, ולא בעבודות הכנה מוקדמות כמו ניקוי האדמה. בנוסף, המילים וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים מלמדות שהוא צריך לאכול את הפרי בדיוק כמו שהוא, ואסור לו למשל לסחוט אותו למיץ או לאכול את הענבים יחד עם אוכל אחר רק כדי להצליח לאכול כמות גדולה יותר.
כמה מותר לאכול? התורה אומרת כְּנַפְשְׁךָ שׇׂבְעֶךָ. מצד אחד, מותר לפועל לבחור את הענבים הכי יפים ולאכול עד שהוא שבע. מצד שני, המילה שׇׂבְעֶךָ מציבה גבול ומזכירה לו לא להיות גרגרן, כי אכילה מוגזמת גורמת הפסד לבעל הבית שמשלם לו.
הכלל החשוב ביותר מופיע בסוף, כשהתורה אומרת וְאֶל־כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּֽן. לפועל מותר לאכול רק בזמן שהוא עובד ושם את הפירות בארגזים של בעל הבית. אסור לו להכניס ענבים לתיק שלו, לקחת צידה הביתה או לשמור למשפחה שלו. התורה יודעת שלפעמים קשה לעמוד בפיתוי ופועל יכול להרגיש שמגיע לו לקחת הביתה כי הוא עבד קשה, ולכן היא מזהירה במפורש לקחת רק מה שמותר, כי לקחת פירות בתיק האישי נחשב לגזל.