תארו לעצמכם מצב שבו אנשים מעמים שפגעו בנו בעבר מחליטים להתגייר ולחיות יחד איתנו. האם נוכל לקבל אותם באהבה? התורה מלמדת אותנו כאן שיעור חשוב על הכרת הטוב ועל סליחה, במיוחד כלפי העמים אדום ומצרים. למרות שהם הקשו עלינו בעבר, התורה מזכירה לנו שאדום הוא כמו משפחה שלנו, ובמצרים חיינו תקופה ארוכה.
לכן, כאשר אדם מאדום או ממצרים מתגייר, הוא מצטרף לעם ישראל, אך התורה קובעת שרק דּוֹר שְׁלִישִׁי, כלומר הנכד של אותו גר, יוכל להתחתן עם מי שנולד יהודי. למה מחכים דווקא עד הנכד? מפני שעד הנכד עדיין מרגישים קשר חזק למשפחה הקודמת ולעבר, אך לאחר מכן הקשר הזה כבר מטשטש ונשכח, ואז יָבֹא לָהֶם, כלומר הם יצורפו ויתווספו באופן מלא לקהל ה׳.
אולי תשאלו את עצמכם למה גרים מרוב עמי העולם יכולים להצטרף אלינו מיד ללא המתנה, ואילו עמים כמו עמון ומואב לא יכולים להצטרף לעולם? ההבדל הוא בסוג המעשים שלהם. המצרים והאדומים פגעו בעם ישראל מבחינה גופנית, אבל עמון ומואב עשו משהו חמור יותר. הם ניסו לפתות את בני ישראל לעשות מעשים רעים ולחטוא. התורה מלמדת אותנו שלגרום לאדם אחר לעשות מעשה רע זה פוגע בנפש שלו, וזה נחשב חמור אפילו יותר מפגיעה בגוף. בנוסף לכך, עמון ומואב התנהגו בכפיות טובה מוחלטת כלפינו למרות שעזרנו להם בעבר, ולכן הוחלט להרחיק אותם, בעוד שאת אדום ומצרים אנו מקבלים אלינו בחזרה לאחר כמה דורות.