לקראת סיומו של המשתה הגדול, מגיעה נקודת המפנה של המגילה. האווירה החגיגית מידרדרת לכדי שכרות והתרברבות, ומובילה לפקודה מלכותית מזעזעת שנועדה לחולל זעזוע בחצר המלכות, אך למעשה מונעת על ידי ההשגחה העליונה כדי להכין את הקרקע להצלת עם ישראל.
האירוע מתרחש בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי למשתה. הסיבה שהמלך המתין עד ליום האחרון היא שרק אז, לאחר שהסיר מליבו את הדאגות להצלחת האירוע, התפנתה דעתו להתפאר ביופייה של אשתו [שלום אסתר]. אולם, רוב הפרשנים מסכימים כי ציון היום אינו מקרי, וכי מדובר ביום השבת. בעוד שעם ישראל מנצל את האכילה והשתייה בשבת להתעלות רוחנית ולדברי תורה, סעודותיהם של אומות העולם מידרדרות לדברי תפלות, פריצות ושטות [אור חדש, מנות הלוי]. התזמון מדויק: המלך תכנן להחטיא את ישראל בכל שבעת ימי המשתה, אך ביום השבת התערב ה', עורר את המהומה שהובילה להריגת ושתי, ובכך קטע את רצף החטאים [מגילת סתרים].
הכתוב מתאר את מצבו של המלך במילים כְּטוֹב לֵב־הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן. היין רומם את מצב רוחו, אך גם גרם לו לאבדן שליטה. הפרשנים מדייקים כי נכתב "כטוב" ולא "בטוב", כדי ללמד ששמחתם של הרשעים אינה שלמה ומוחלטת, שכן היא מבוססת על תאוות חומריות ולבסוף מסתיימת בכעס וחורבן, בניגוד לשמחתם הטהורה של ישראל [תורה תמימה, נחל אשכול, אור חדש]. היין פעל כארס של נחש, והפריד בין המלך למלכתו [תורה תמימה]. בניגוד לצדיקים השולטים ביצריהם, המלך פעל מתוך דחף רגעי ושיכרות, וציווה מיד על שליחיו מבלי להתייעץ בטרם מעשה [אלשיך].
הפקודה הייתה להביא את ושתי לפני השרים. על פי המסורת המובאת בקרב רוב הפרשנים, השרים התפלאו איש ביופי אשתו, ואחשוורוש, שרצה להוכיח כי אשתו היא היפה מכולן, ציווה להביאה כשהיא ערומה לחלוטין ועונדת את כתר המלכות בלבד. המטרה הייתה להראות שיופייה הוא טבעי ואינו נובע מבגדי מלכות מהודרים או מאיפור [תורה תמימה, מנות הלוי, צאינה וראינה].
מאחורי דרישה מבזה זו מסתתר צדק אלוקי בבחינת מידה כנגד מידה. ושתי נהגה להתאכזר לבנות ישראל, להפשיטן ערומות ולכפות עליהן לעשות מלאכה ביום השבת, תוך ביזוי כבודן וצלם האלוקים שבהן. לפיכך, נגזר עליה להיענש ביום השבת, לעמוד ערומה בפני הכל, ולבסוף לאבד את חייה [תורה תמימה, יוסף אבן יחיא, אור חדש]. מנגד, יש המפרשים את המהלך לא רק כשיכרות או עונש, אלא כמהלך פוליטי מחושב. ושתי התייחסה למשפחת המלוכה הבבלית וראתה עצמה כמלכה בזכות עצמה. אחשוורוש ביקש להשפילה ולהוכיח לעין כל שמעמדה אינו נובע מיוחסה, אלא אך ורק מיופייה הפיזי ומחסדו של המלך [מלבי"ם, אלשיך].
לצורך המשימה, המלך קורא לשִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת־פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. הסריסים היו אנשים מסורסים ששימשו כמשרתים, ולכן התאימו לעבור בין עזרת הגברים למגורי הנשים [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], ויש הסבורים כי התואר "סריס" מציין פשוט שר או פקיד בכיר [רלב"ג, עמנואל הרומי]. עצם העובדה שהמלך שלח את משרתיו האישיים ולא את משרתיה של המלכה, נועדה להדגיש את שפלותה ולהציגה כפילגש בעלמא [מלבי"ם].
שמותיהם של הסריסים, כגון לִמְהוּמָן, בִּזְּתָא וחַרְבוֹנָא, הם שמות פרסיים במקורם [אבן עזרא, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, חלק מהפרשנים רואים בשמות אלו רמזים סמויים לכוחות ההרס שפעלו ברקע. פקודה כה חסרת היגיון לא יכלה לנבוע רק משטות אנושית, אלא מהתערבות של כוחות טומאה וחבלה שנועדו לזעזע את המלכות למען הצלת ישראל. לכן, השמות רומזים על חורבן ומהומה, כדוגמת "מהומן" מלשון מהומה, "בזתא" מלשון ביזה, ו"חרבונא" מלשון חורבן [מגילת סתרים, אור חדש].