בשיאו של המשתה המפואר, הרגע שנועד להפגין שליטה מוחלטת הופך למשבר פומבי מהדהד. השליט הכל-יכול נתקל בסירוב מוחלט מצד אשתו, אירוע המשלב מאבקי אגו, פוליטיקה, כבוד אישי והתערבות אלוהית נסתרת.
הפרשנים מציעים מגוון סיבות לסירובה של ושתי. גישה מרכזית תולה זאת בגאוותה ומעמדה. הכתוב מקדים את התואר לשמה, הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי, כדי לרמוז שהיא ראתה בעצמה את מקור המלוכה מתוקף היותה בת מלכים, וסירבה להופיע כנתינה הכפופה לגחמותיו של בעלה, שבעיניה היה פחות ערך [מלבי"ם, ישע אלהים, צאינה וראינה, מנות הלוי]. פגיעה נוספת בכבודה נבעה מאופן השליחות, בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים. ושתי זעמה על כך שהמלך שלח אליה סריסים פשוטים במקום שרים נכבדים ורמי מעלה כיאה למעמדה [רלב"ג, אלשיך, נחל אשכול, ישע אלהים]. יש המפרשים כי המילה בְּיַד מעידה על כך שהפקודה נמסרה בכתב על גבי קלף [עמנואל הרומי], או שהסריסים הביאו עמם סימן פיזי לאימות שליחותם [ראשון לציון]. דעה נוספת גורסת כי מבחינה חוקית, פקודה המועברת על ידי שליח אינה מחייבת כמו ציווי הנאמר מפה לאוזן [חומת אנך].
לצד הפגיעה במעמדה, ושתי סירבה להשפיל את עצמה בהצגת גופה בפני ההמון [יוסף אבן יחיא, שטיינזלץ]. היא אף חששה שהמלך, שהיה נתון בשכרות, יתחרט לאחר מכן על פקודתו הפזיזה והמבישה [עמנואל הרומי, אלשיך]. מנגד, יש הטוענים כי לושתי לא הייתה כל התנגדות מוסרית לפריצות, והיא סירבה רק משום שהמלך דרש שתופיע ללא בגדי המלכות שלה, צעד שנועד להפגין את נחיתותה [אור חדש].
רובד נוסף בפרשנות חושף כי מאחורי הקלעים פעלה השגחה עליונה. בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ רומז גם למלך מלכי המלכים, ה׳, שכיוון את סירובה כדי לסלול את הדרך להמלכת אסתר ולהצלת ישראל [מגילת סתרים, עמנואל הרומי]. התערבות זו באה לידי ביטוי במניעה פיזית: ושתי לקתה בצרעת כעונש מידה כנגד מידה על כך שהייתה מפשיטה את בנות ישראל ומעבידה אותן בשבת, או שמלאך הצמיח לה זנב, סמל לכיעור או לכבדות גופנית שמנעה ממנה לקום [רש"י, תורה תמימה, מחיר יין, אור חדש, מנות הלוי].
תגובתו של אחשורוש לסירוב מתוארת בשני שלבים: וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בּוֹ. הפרשנים מסבירים כי וַיִּקְצֹף מתייחס לכעס הגלוי והחיצוני על עצם המרידה הפומבית והפגיעה בכבודו על כך שסירבה לציית לו. לעומת זאת, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בּוֹ מתאר זעם פנימי, נסתר ובוער כאש [מלבי"ם, אבן עזרא, עמנואל הרומי]. זעם פנימי זה נבע ממסר מעליב ובוטה ששלחה לו ושתי ביד הסריסים, שבו לעגה לו, כינתה אותו שומר הסוסים של אביה, ועקצה אותו על כך שאינו מסוגל לעמוד בשתיית יין. המלך שמר את החמה בלבו משום שהתבייש לחשוף את דברי הביזוי הללו בפני שריו [רש"י, תורה תמימה, יוסף אבן יחיא, ישע אלהים, מנות הלוי, שטיינזלץ].
גישה אחרת מציעה שהכעס הפנימי הופנה כלפי עצמו. אחשורוש הבין את גודל טעותו ואת המלכודת שטמן לעצמו בבקשתו הפזיזה, ולכן שמר את כעסו בקרבו ולא מיהר להוציאה להורג, אלא בחר להביא את עניינה למשפט חוקי ומסודר [אלשיך, שלום אסתר]. פירוש ייחודי נוסף מציע כי המילה הַמֶּלֶךְ בחלקו השני של הפסוק מתייחסת לה׳, שחמתו בערה על התנהלותו של אחשורוש ועל המתרחש במשתה [מחיר יין].