התמודדותו של המלך אחשורוש עם סירובה הפומבי של ושתי מעמידה אותו בפני דילמה משפטית ופוליטית סבוכה. למרות זעמו הרב, המלך נמנע מלהטיל עונש מיידי ופזיז, ובוחר להעביר את ההכרעה לפורום משפטי וייעוצי מומחה. החלטה זו נובעת ממספר מניעים אפשריים: יש הרואים בכך מידה טובה של המלך שאינו פועל ללא התייעצות [תורה תמימה], ויש המסבירים כי המלך הבין שאל לו לדון בעצמו בתיק שבו הוא מעורב אישית, במיוחד בשעת כעס, כדי שלא יואשם בעיוות הדין ובעריצות [ישע אלהים, אור חדש]. מנגד, ייתכן שהמלך פעל מתוך פחד פוליטי, שכן ושתי הייתה בת מלוכה והמלכה האמיתית בעיני העם, והוא חשש שפגיעה בה תעורר מרד, ולכן ביקש לגלגל את האחריות אל כתפי החוק והשופטים [יוסף אבן יחיא]. גישה נוספת גורסת כי המלך, שאהב את ושתי, חיפש למעשה דרך לזכות אותה, וקיווה שהחכמים ימצאו פרצה שתציל אותה ממוות [מלבי"ם, מנות הלוי, ראשון לציון].
הפרשנים מציעים מספר כיוונים לזיהוי הַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים שאליהם פנה המלך:
הגישה הראשונה מזהה אותם כחכמי מזלות ואצטגנינים. המלך רצה לבדוק באמצעותם האם מעשיה של ושתי נבעו מגזרת שמים או מכורח המערכת הכוכבית, מה שעשוי היה לפטור אותה מאשמה אישית, או שמא הריגתה עלולה להביא עליו מזל רע [רלב"ג, אבן עזרא, יוסף אבן יחיא, שלום אסתר, מנות הלוי, ביאור שטיינזלץ].
גישה שנייה רואה בהם היסטוריונים ומומחים למדעי המדינה, הבקיאים בקורותיהם של מלכים קודמים וביודעים כיצד ראוי לנהוג במצבים משתנים ובתקופות שונות [אבן עזרא, עמנואל הרומי, אור חדש, ביאור שטיינזלץ].
גישה שלישית מסבירה כי אלו היו שופטים מיוחדים שדנו בעבירות נגד המלכות. בניגוד לשופטים רגילים, שופטים אלו פסקו את הדין לא רק על פי החוק היבש, אלא בהתאם לזמן, למקום ולנסיבות המקרה (ה"עת"), שכן פגיעה בכבוד המלך בפרהסיא חמורה מפגיעה בחדרי חדרים [מלבי"ם, מגילת סתרים, מנות הלוי].
גישה רביעית, המבוססת על דברי חז"ל, מזהה את חכמים אלו כחכמי ישראל, שהיו מומחים בחישוב לוחות השנה ובעיבור החודשים. המלך פנה אליהם משום שחיפש שופטים אובייקטיביים שאינם שרי פרס ומדי [תורה תמימה], או משום שידע כי חכמי ישראל הם רחמנים וקיווה שימצאו טענה לזכותה של ושתי [ראשון לציון]. אולם, חכמי ישראל הבינו את הסכנה הטמונה במשפט זה: אם יגזרו עליה מיתה, המלך עלול להתחרט לאחר שיירגע מכעסו ולהאשים אותם בהריגתה; ואם יזכו אותה, הוא עלול לראות בכך זלזול בכבודו. לכן, הם התחמקו בחכמה וייעצו למלך לפנות לחכמי עמון ומואב [תורה תמימה, ישע אלהים, אור חדש].
הביטוי כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ נועד להדגיש שאין זו חולשה או פחיתות כבוד מצד המלך להתייעץ, שכן זה היה הנוהג והפרוטוקול הקבוע של המלכות – להביא כל סכסוך לפני משפטנים מומחים [רש"י, עמנואל הרומי, אור חדש].
בסיום הפסוק, המלך מביא את הדיון לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין. הפרשנים מבחינים בין שני המושגים: דָּת מתייחסת לחוקי המדינה, לנימוס או למנהג המוסרי המקובל, בעוד שדִין מתייחס למשפט השכלי והצדק המוחלט שבין אדם לחברו [עמנואל הרומי, אור חדש]. יש המסבירים כי המלך העביר את התיק במכוון לשופטים אלו, הדנים בסכסוכים אזרחיים רגילים, כדי להפוך את המקרה ממרד במלכות (שעונשו מוות) לסכסוך רגיל בין איש לאשתו. בכך קיווה שהשופטים יתחשבו ב"דת" – הנימוס המוסרי הפרסי שדרש מנשים להיות צנועות וסגורות בארמונן – ויקבעו שושתי נהגה כראוי כשסירבה להציג את עצמה בפני ההמון [מלבי"ם].