בתום חצי שנה של הפגנת עושר חסרת תקדים כלפי חוץ, המלך משנה את המיקוד ופונה אל הזירה המקומית. המעבר ממשתה עולמי וארוך לחגיגה מקומית וקצרה חושף מערכת מורכבת של מניעים פוליטיים, חברתיים ואף מזימות נסתרות.
המילה וּבִמְל֣וֹאת נכתבת עם האות אל"ף אך נקראת כאילו נכתבה באות ה"א [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. כפילות זו של כתיב וקרי הובילה למחלוקת לגבי תזמון המשתה: יש הסבורים כי שבעת הימים התקיימו מיד לאחר שהסתיימו מאה ושמונים ימי המשתה הראשון, בעוד אחרים טוענים כי שבוע זה היה למעשה שבעת הימים האחרונים בתוך תקופת חצי השנה [תורה תמימה, מנחת שי, אור חדש].
ההחלטה לערוך כעת משתה לְכׇל־הָעָ֣ם הַנִּמְצְאִים֩ בְּשׁוּשַׁ֨ן הַבִּירָ֜ה מעוררת דיון על תבונתו הפוליטית של המלך. גישה אחת רואה בו מלך פיקח, שדאג קודם לרצות את שרי המדינות הרחוקות, שכן בני עירו הנמצאים סביבו תמיד נגישים לו וקל יותר לפייסם. מנגד, יש הרואים בו מלך טיפש, שהיה צריך להבטיח תחילה את נאמנותם של תושבי בירתו כדי למנוע מרידה קרובה [תורה תמימה, נחל אשכול]. מניע נוסף למשתה היה הכרת תודה: תושבי שושן טרחו ועמלו רבות בשירות האורחים הזרים במשך חצי שנה, והמלך ביקש לתגמל אותם ולשתפם בשמחתו [יוסף אבן יחיא]. מעבר לכך, המשתה נועד להפגין שליטה מוחלטת ולשדר שאין המלך זקוק לממונם, אלא דורש את כניעתם המוחלטת [ישע אלהים].
ההזמנה הגורפת לְמִגָּד֧וֹל וְעַד־קָטָ֛ן מציגה כלפי חוץ חזות שוויונית. המלך ביקש להראות שכל העם הם עבדיו במידה שווה, ועל כן שבר את כללי הטקס והכניס את ההמון הפשוט אל המרחב המלכותי, מקום השמור בדרך כלל לאצולה בלבד [מלבי"ם]. אולם, שורת פרשנים מזהה מאחורי המילים "לכל העם" מזימה אפלה המכוונת ספציפית נגד העם היהודי. המטרה האמיתית הייתה לפתות את ישראל להשתתף בסעודה, לאכול מאכלים אסורים ולהיכשל בזנות, וכך להכעיס את ה׳ שיביא עליהם כליה. המלך והמן פעלו בערמה: הם לא גזרו על השתתפות חובה, אלא יצרו פיתוי, כדי שהיהודים יבואו מרצונם ולא יוכלו לטעון שחטאו באונס [אלשיך, ראשון לציון]. הציון "למגדול ועד קטן" רומז לטקטיקה של החטאת מנהיגי וגדולי הדור תחילה, מתוך הבנה שההמון הפשוט כבר ייגרר אחריהם [מגילת סתרים]. במהלך המשתה, המלך אף התעטף בבגדי כהן גדול והציג את כלי בית המקדש, דבר שגרם ליהודים לבכות ולרצות לעזוב [צאינה וראינה].
המשתה התקיים במרחב מדורג ומפואר: בַּחֲצַ֕ר גִּנַּ֥ת בִּיתַ֖ן. הפרשנים מסבירים כי גִּנַּת היא אזור שנזרעו בו ירקות, עשבי ריח ושושנים, ואילו בִּיתַן (נגזר מהמילה בית, או לשון הקטנה לבית) הוא מבנה פנימי, ביתן קטן או אזור נטוע עצי פרי [רש"י, אבן עזרא, עמנואל הרומי, שטיינזלץ]. כדי להכיל את ההמון העצום, נעשה שימוש במרחב כולו [רלב"ג]. הדעות חלוקות לגבי אופן חלוקת המקומות: יש אומרים שכל אדם הושב באזור התואם את מעמדו, אחרים סבורים שהקהל הוכנס תחילה לחצר וכשהמקום צר מהכיל התפשטו לגינה ולביתן, ויש המתארים מערכת של וילונות מתקפלים ופתחים שחיברו בין המרחבים למקום ענק אחד [תורה תמימה].
למרחבים אלו נוצק גם תוכן סמלי ומעשי. מבחינה מעשית, החצר רחבת הידיים שימשה לאכילה המונית, הגינה נועדה לטיול ולמפגש עם זונות, והביתנים הקטנים והמוצנעים נועדו למעשי עבירה בסתר [מגילת סתרים]. מנגד, ברמה המיסטית והמגלומנית, המלך ניסה לשוות לסעודתו ממד קוסמי, כאשר החצר, הגינה והביתן נועדו להקביל לשלושת העולמות (התחתון, האמצעי והעליון), מתוך ניסיון יומרני להפוך את מלכותו הארצית להשתקפות של מלכות השמים [אור חדש].