ברגע של משבר פומבי, המלך ממיר את זעמו האישי להליך משפטי רשמי ומעביר את ההכרעה ליועציו. השאלה המשפטית המרכזית העומדת לדיון היא כיצד יש לנהוג בסירובה הפומבי של המלכה להישמע לצו המלך שנמסר לה באמצעות משלחת רשמית [ביאור שטיינזלץ]. פנייה זו, הפותחת במילים כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת, מוסבת ישירות על דברי המלך אל החכמים יודעי העתים בפסוק הקודם [רש"י].
הבחירה להשתמש במילה כְּדָת (כלומר, על פי החוק או הנימוס) ולא במילה "כדין", אינה מקרית. על פי שורת הדין והשכל הישר, ושתי כלל אינה בת מוות, שכן דרישת המלך להביא נסיכה בת מלכים ערומה לפני המון שיכור היא חסרת היגיון. לכן המלך אינו מבקש משפט צדק, אלא שואל מהו הנימוס ופרוטוקול המלכות הראוי כאשר פוגעים בכבוד דברו [שלום אסתר]. מעבר לכך, מכיוון שהאימפריה מורכבת ממדינות רבות בעלות חוקים שונים לגבי מרידה במלכות, המלך מבקש לברר על פי איזו מערכת חוקים של איזו אומה יש לדון אותה [עמנואל הרומי].
ניסוח שאלת המלך חושף מניעים פוליטיים ואישיים מורכבים, וישנן שתי גישות מרכזיות באשר לכוונתו הנסתרת. גישה אחת גורסת כי המלך מנסה להצטייר כרחמן ומתחסד. באומרו עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ, הוא מזכיר רק את עצם סירובה לבוא, ומשמיט בכוונה את דברי הגידוף והזלזול שהטיחה בו. המלך רומז לשרים שהוא מוחל על עלבונו האישי, אך אינו יכול למחול על הפגיעה בכבוד הכתר ללא אישורם, ולכן מוסר את ההכרעה לידיהם [יוסף אבן יחיא].
מנגד, יש המפרשים כי ניסוחו של המלך נועד דווקא לספק לושתי הגנה משפטית, כדי שלא תישפט כמורדת רגילה שדינה נחרץ. בהדגישו בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי, הוא מזכיר שהיא מלכה בזכות עצמה וייחוסה, כך שניתן לראות בכך סכסוך אישי בין בעל לאשתו ולא מרידה מדינית. בנוסף, ציון העובדה שהצו נמסר בְּיַד הַסָּרִיסִים מעניק לה תירוץ לגיטימי לסירוב – פגיעה בכבודה כבת מלכים להיות מזומנת על ידי משרתים פשוטים [מלבי"ם].
ברובד עמוק יותר, הפרשנים מצביעים על האירוניה וההשגחה האלוהית המסתתרות מאחורי ההליך המשפטי. בולטת כאן צביעותו של המלך אחשורוש: כלפי ושתי הוא מדקדק לחפש את החוק והמשפט (כְּדָת), אך כאשר המן יבקש ממנו מאוחר יותר להשמיד אומה שלמה, את עם ישראל, הוא יסכים מיד באכזריות וללא כל חקירה חוקית. ושתי נמשלת כאן לחזיר המציג סימן טהרה חיצוני אך טמא בפנים – היא הפגינה לפתע "סימן צניעות" כשסירבה לבוא, אך נותרה מרשעת [תורה תמימה].
ההדגשה בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי טומנת בחובה גם רמז לעתיד: אם מלכה מיוחסת כושתי עומדת למשפט כה חמור על סירוב, קל וחומר שאסתר – מלכה שאינה מזרע המלוכה – הייתה צפויה לעונש כבד בהרבה כשתבוא אל המלך ללא הזמנה, לולא חסדי ה׳ שנתן לה חן בעיניו [תורה תמימה]. בסופו של דבר, משפטה של ושתי לא היה רק אירוע פוליטי, אלא מהלך שהוביל ה׳. בעוד מלאכי השרת לימדו זכות על עם ישראל שחטא בהשתתפות בסעודת אחשורוש, ה׳ כיוון את הדיון המשפטי כך שושתי תסולק, כדי לפנות את כס המלכות לאסתר שתציל את העם מן הגזירה העתידית [אלשיך].