שיא הפאר וההגזמה במשתה המלכותי מתגלה דרך המשקאות שהוגשו לאורחים. המוקד עובר מעיצוב הארמון אל פעולה בלתי פוסקת של מזיגת משקאות יוקרתיים לתוך גביעים מרהיבים ומתחלפים, באופן שנועד להפגין עושר חסר גבולות ושליטה מוחלטת.
המילה וְהַשְׁקוֹת היא שם הפועל שמשמעותו לתת לשתות [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. הכתוב מדגיש את פעולת ההשקיה ולא את עצם השתייה, כדי ללמד שהאורחים לא מזגו לעצמם, אלא צי של משרתים מלכותיים עמד והשקה אותם [תורה תמימה, אלשיך, ישע אלהים]. יש המסבירים כי הדבר נעשה מטעמי ביטחון, כדי שכלי הזהב לא יונחו על השולחנות וייגנבו, אלא יישארו תמיד בידי המשרתים [עמנואל הרומי]. הכתוב מתמקד אך ורק בכלי השתייה ומשמיט כל אזכור לכלי אוכל. הסיבה לכך היא שכלי שתייה שומרים על כבודם ויופיים, בעוד כלי אוכל מתלכלכים והופכים למאוסים בסוף הארוחה. בנוסף, הדבר רומז לנס שעתיד להתרחש, שכן דרך משתה היין נהרגה ושתי ודרכו נכנסה אסתר למלכות [שלום אסתר]. גישה אחרת מציעה כי המילה "יין" משמשת כאן כשם כולל לכל סעודת השמחה והמאכלים שהוגשו בה [יוסף אבן יחיא].
המשקאות הוגשו בִּכְלֵי זָהָב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכל כלי השתייה, ללא יוצא מן הכלל, היו עשויים מזהב טהור, עדות לעושרו העצום של המלך. עם זאת, יש המציינים כי יין נוטה להתקלקל כאשר הוא שוהה בכלי זהב במשך תקופה ארוכה של מאה ושמונים יום. לכן, ייתכן שהכלים היו למעשה כלי זכוכית יקרים ומשובחים כל כך, עד שהיו יפים ונוצצים כמו זהב [תורה תמימה].
הכתוב מוסיף ומתאר וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים. המילה שׁוֹנִים מתארת דברים המשונים ורחוקים זה מזה בצורתם [רש"י, אבן עזרא]. ברמה המעשית, לפני כל אורח הונחה מערכת שלמה של כלי שתייה שונים – קנקנים, כוסות וגביעים – כך שאף אחד לא נזקק להשתמש בכלי של חברו [מלבי"ם]. הכלים עצמם היו מגוונים בצבעיהם, בצורותיהם (למשל כלים בצורת נשר) ובאבנים הטובות ששובצו בהם, והותאמו למעמדו של כל אורח [רלב"ג, שלום אסתר, ביאור שטיינזלץ].
ברובד נוסף, הפרשנים מצביעים על תחלופה בלתי פוסקת של הכלים. כוס ששתו בה פעם אחת לא הוגשה שוב. ברגע שאורח סיים לשתות, המשרתים פינו את הכוס והביאו כוס זהב אחרת במקומה [אלשיך]. מדרש מפתיע אף קובע כי האורחים הורשו לקחת את כוסות הזהב לבתיהם כמתנה, מה שחייב את המלך להוציא ללא הרף כלים חדשים מאוצרותיו [ישע אלהים, אור חדש, מנות הלוי].
ברובד עמוק וביקורתי יותר, המילה שׁוֹנִים נדרשת כלשון של חזרה על חטא. בת קול שמיימית יצאה והוכיחה את אחשורוש: המלך הקודם, בלשאצר, הושמד (לשון "כלו" – כנגד המילה כלים) משום שהשתמש בכלי בית המקדש, ואתה חוזר ושונה באותו חטא בדיוק ומשתמש בהם שוב [תורה תמימה, מנות הלוי]. אחשורוש הוציא את כלי המקדש היפים כדי להתפאר בהם מול כליו שלו. הסיבה שלא נענש במוות מיידי כמו בלשאצר היא שכלי המקדש כבר חוללו על ידי קודמו [אור חדש], או שעונשו התבטא בכך ששמחתו הושבתה עם הריגת ושתי [נחל אשכול].
המשקה שהוגש היה וְיֵין מַלְכוּת, כלומר יין משובח ויוקרתי מאותו סוג מיוחד שהמלך עצמו היה רגיל לשתות [רלב"ג, ישע אלהים, עמנואל הרומי]. היין היה רָב, דהיינו בכמות עצומה ובלתי מוגבלת [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. אולם, פרשנים רבים מסבירים את המילה רָב במשמעות של "גדול" או "זקן". המלך דאג שישקו כל אדם ואדם ביין שישן וזקן יותר משנות חייו של השותה [רש"י, תורה תמימה, אלשיך, מנות הלוי]. הדבר נעשה מתוך כבוד לאורחים, שכן יין ישן מסמל דעת צלולה ומיושבת, והגשת יין צעיר לאדם זקן נחשבת לפגיעה בכבודו [אור חדש]. לחלופין, כדי למנוע מחלות ושכרות המונית, המלך דאג שכל אורח יקבל בדיוק את היין המוכר לו ממדינתו, כדי שגופו לא יינזק משינוי ההרגל [מנות הלוי].
כל השפע הזה ניתן כְּיַד הַמֶּלֶךְ, כלומר בהתאם ליכולתו, לכוחו ולתקציבו הבלתי מוגבל של מלך השולט בעולם כולו [אבן עזרא, תורה תמימה, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ]. היין ניתן בשפע ובחשיבות כאילו המלך עצמו העניק אותו בידו לכל אחד ואחד [ישע אלהים].