מגילת אסתר פותחת בהצגת אימפריה עצומה וחובקת עולם, אך כבר במילותיה הראשונות היא טומנת בחובה רמזים לתקופה של משבר, חרדה ואיום קיומי כבד שריחף מעל העם היהודי.
הפתיחה במילים וַיְהִי בִּימֵי מהווה, על פי המסורת, אות מבשר רעות. המילה "ויהי" מצביעה על תקופה של צער וצרה [תורה תמימה, אלשיך, מנות הלוי]. תקופה זו התאפיינה בצרות גדולות לעם ישראל, ובראשן גזירת ההשמדה של המן וביטול בניין בית המקדש השני, פעולה שאחשורוש עצמו היה אחראי לה [יוסף אבן יחיא, מנות הלוי, חומת אנך].
השם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מזוהה כשם פרסי או מדי, בדומה לתואר "ארתחששתא" [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. המלך שלט בפרס ומדי לאחר תקופתו של כורש, בסיומן של שבעים שנות גלות בבל [רש"י, רלב"ג]. עם זאת, חכמים דרשו את שמו כביטוי למהותו ההרסנית: הוא נקרא "אחיו של ראש", כלומר ממשיך דרכו של נבוכדנצר (שכונה "ראש") בהחרבת המקדש וברדיפת ישראל; בימיו הפכו ישראל ל"רשים" (עניים) בשל המסים הכבדים שהטיל; וכל מי שזכרו אמר "אח לראשו" מרוב יגון [תורה תמימה, אור חדש].
הכפילות בפסוק הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ באה להדגיש את אופיו הקבוע והבלתי משתנה. הוא עמד ברשעתו מתחילת מלכותו ועד סופה [רש"י, תורה תמימה]. הכתוב מציב אותו כאחד מחמישה אנשים בהיסטוריה המקראית שהמילה "הוא" נאמרה עליהם לגנאי (כמו נמרוד ועשו), ללמדנו על אכזריותו ועל כך שהיה מלך הפכפך שניטל ממנו שיקול הדעת, עד כדי כך שהרג את אשתו בשביל אוהבו ואת אוהבו בשביל אשתו [מנות הלוי, אור חדש, ישע אלהים]. פרשנים אחרים מסבירים כי הוא נשאר אותו הדיוט באופיו גם לאחר שעלה לגדולה פתאומית [מלבי"ם].
המילה הַמֹּלֵךְ מצביעה על כך שאחשורוש לא היה מזרע המלוכה, אלא מלך מעצמו. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהדבר נאמר לשבחו, שכן בזכות כישוריו ועוצמתו לא היה אדם הראוי למלכות כמותו; אך יש הסבורים כי הדבר נאמר לגנותו, שכן קנה את השלטון בכוח ממונו הרב [רש"י, תורה תמימה]. הוא ביסס את שלטונו בכוח הזרוע, והפך ממלך שסמכויותיו מוגבלות על פי חוק, לשליט יחיד בלתי מוגבל שעושה בממלכתו כבתוך שלו [מלבי"ם].
גבולות שלטונו מתוארים מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ. הפרשנים נחלקו בהבנת הגיאוגרפיה של שלטונו: הגישה האחת טוענת כי הודו וכוש נמצאות בשני קצוות מנוגדים של העולם, ולפיכך הוא שלט מסוף העולם ועד סופו. הגישה השנייה מסבירה כי הודו וכוש סמוכות זו לזו, והכתוב בא ללמד שכשם ששלט בקלות על שתי מדינות שכנות, כך שלט ללא מצרים על כל העולם כולו [תורה תמימה, אור חדש].
האימפריה חולקה ל-שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, כאשר המונח "מדינה" מתייחס למחוז או פלך הכולל ערים רבות, שלכל אחד מהם שפה וכתב משלו, תחת ניהולם של פחות ואחשדרפנים [רלב"ג, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ]. ציון המספר מהמועט אל המרובה (שבע, עשרים, מאה) אינו מקרי, אלא מרמז על שלבי ההתפשטות של שלטונו: בתחילה כבש שבע מדינות, ומתוך כוחן כבש עשרים, וכן הלאה עד שהשתלט על כולן [תורה תמימה, אור חדש].
הפרשנים מסכימים כי במקור, אחשורוש שלט על כל מדינות העולם, אך משום שביטל את מלאכת בניין בית המקדש, הצטמצמה ממלכתו והוא נותר עם מאה ועשרים ושבע מדינות בלבד [מנות הלוי, אלשיך]. המספר המדויק של המדינות שנותרו בידו מהווה סגירת מעגל היסטורית ורוחנית: אסתר המלכה, נכדתה של שרה אמנו שחיה מאה ועשרים ושבע שנים, זכתה למלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות בזכות שנות חייה של אמה הגדולה [תורה תמימה, אור חדש, ראשון לציון].