פסוק זה מתאר את כללי השתייה הייחודיים שהונהגו במשתה הגדול של אחשורוש, אשר חרגו מהפרוטוקול המלכותי המקובל והעניקו חופש בחירה חריג למשתתפים.
הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת הביטוי וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת. הגישה הפשוטה היא שהשתייה התנהלה כחוק, במשפט ובסדר מופתי [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. אולם, פרשנים רבים מסבירים שהכוונה היא לדת ולמנהג הספציפי של כל אורח ואורח. כל משתתף קיבל את היין המוכר לו ממדינתו, בהתאם לגילו, ולפי הרגליו – בין אם העדיף לשתות לפני הסעודה, במהלכה או אחריה, ובין אם אהב יין חי או מזוג [תורה תמימה, יוסף אבן יחיא, צאינה וראינה]. פירוש מפתיע קובע כי "כדת" מכוון ל"דת של תורה", כלומר, אחשורוש הנהיג סעודה שבה האכילה מרובה מהשתייה, כדי למנוע שכרות וביזיון, ולאפשר לאורחיו לשמור על צלילות דעת [תורה תמימה, אור חדש, מגילת סתרים].
ההכרזה אֵין אֹנֵס (אין כפייה) באה לבטל את המנהג הפרסי הקדום. בדרך כלל, בסעודות מלכים, היו כופים על האורחים לשתות מכלי ענק, ואף היו מכריחים את הפחותים במעמד להמתין עד שהגדולים ישתו. אחשורוש ביטל זאת: כל אדם שתה בקצב שלו, מבלי להמתין לאחרים ומבלי שייכפו עליו כמויות שלא יוכל לעמוד בהן [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם, שלום אסתר]. ריבוי כלי הזהב בסעודה אִפשר לכל אורח להחזיק כלי משלו, כך שלא נוצר לחץ לסיים את המשקה כדי להעביר את הכוס הלאה [מלבי"ם, צאינה וראינה].
עם זאת, פרשנים אחרים חושפים מניע אפל יותר מאחורי היעדר הכפייה, במיוחד כלפי היהודים. אחשורוש והמן רצו להכשיל את ישראל בשתיית יין נסך. אילו היו כופים עליהם לשתות, חטאם היה נחשב לאונס ועונשם היה קל. לכן, הושאר הדבר לבחירתם החופשית, כדי שאם יחטאו וישתו מיין המלכות, יעשו זאת מרצון ויתחייבו בעונש כבד [אלשיך, מנות הלוי, צאינה וראינה]. רמז לכך מוצאים בכתיב החסר של המילה אֹנֵס (ללא האות וי"ו), המלמד שמתחת לפני השטח בכל זאת היה אונס סמוי: האורחים הבינו שסירוב מוחלט לשתות מיין המלך עלול להתפרש כמרידה וכזלזול, ולכן הרגישו מחויבות להשתתף בשתייה [מנות הלוי].
כדי להוציא לפועל מדיניות חופשית זו, יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ – המלך תיקן חוק מיוחד וציווה על שריו, מנהיגי הסעודה והממונים על המשקים. הוא דרש מהם לוותר על כבודם ומעמדם, לא להכריח איש, ולדאוג שכל צורכי הסעודה יהיו מוכנים ונגישים תמיד, כדי שאיש לא יתבייש לבקש את מבוקשו [רלב"ג, יוסף אבן יחיא, עמנואל הרומי]. ייתכן שהיועצים הם אלו שהמליצו למלך על צעד זה, מתוך חשש שכפיית שתייה מרובה על צבאות מגוונים תביא לשכרות, לבלבול ולמרידה [מנות הלוי]. בנוסף, הציווי על השרים נועד לאפשר להם להביא עמם את נשותיהם ובני משפחתם, שכן שמחתו של אדם שלמה רק בחיק משפחתו [תורה תמימה].
מטרת העל של המלך הייתה לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ. מבחינה פוליטית, אחשורוש רצה להעניק לעמים השונים בממלכתו חופש לשמר את מנהגיהם, ובכך לקנות את אהבתם [יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה רעיונית, הוא ניסה לדמות את סעודתו להנהגת ה' בעולם, המעניק בחירה חופשית לכל אדם – לצדיק ולרשע כאחד – לנהוג כרצונו [מחיר יין, אור חדש].
הפרשנים דורשים את הכפילות במילים "איש ואיש" כמכוונת לשני אנשים קוטביים: מרדכי (שנקרא "איש יהודי") והמן (שנקרא "איש צר ואויב"). אחשורוש ניסה לרצות את שניהם – להגיש אוכל כשר ולאפשר התנהגות מתונה כרצון מרדכי, ובמקביל להציע יין נסך ופריצות כרצון המן [תורה תמימה, מגילת סתרים, אור חדש]. על יומרה זו עונה לו ה' בלעג: כשם שאי אפשר להשיא אישה אחת לשני גברים, או להביא רוח אחת שתשיט שתי ספינות לכיוונים מנוגדים, כך לא ניתן לרצות במקביל את הצדיק ואת הרשע. בסופו של דבר, אי אפשר לצאת ידי חובת כולם, ואחד מהם ירומם בעוד השני ייתלה [תורה תמימה, צאינה וראינה, אור חדש].