עוצרו וגדולתו של אחשורוש מתגלים במלוא תפארתם בתיאור המדוקדק של מקום המשתה. העיצוב המפואר נועד להדהים את הבאים ולהציג שפע חסר תקדים, תוך פנייה לחוש הראייה וחוש המישוש. מעניין לציין כי הושמטה לחלוטין נוכחותם של כלי זמר, וזאת משום שהמלך ביקש לעשות כרצון איש ואיש, ובעוד שבדברים חומריים ניתן לספק את כולם, טעמו המוזיקלי של כל אדם שונה ועלול היה לעורר חוסר שביעות רצון [אלשיך, צאינה וראינה]. התיאור האדריכלי בפסוק מסודר מלמעלה למטה: מן החופה הפרוסה באוויר, אל העמודים, משם אל המיטות, ולבסוף אל רצפת הקרקע [רלב"ג, אלשיך].
בראש ובראשונה מתוארים הבדים ששימשו כחופה או כמסכים: חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בבדים יוקרתיים בצבעים שונים: חור הוא בד או משי בצבע לבן, כרפס הוא בד בצבע ירוק, ותכלת הוא צמר צבוע בצבע התכלת הידוע [רלב"ג, אבן עזרא, יוסף אבן יחיא, שטיינזלץ]. גישה נוספת מפרשת את המילה חור מלשון חורים ונקבים, כמלאכת רשת או אורג, או כבגדים המאפיינים בני חורין ואנשי שררה [תורה תמימה, מחיר יין]. את המילה כרפס יש שדורשים כנוטריקון של "כרים של פסים", כלומר כריות משי מפוספסות שהונחו למצע [תורה תמימה, רש"י].
בדים אלו היו אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהיריעות נקשרו ונמתחו באוויר באמצעות חבלי פשתן דק (בוץ) וצמר אדום (ארגמן) [רלב"ג, אבן עזרא, שטיינזלץ]. עם זאת, פרשנים אחרים מסבירים כי משמעות המילה אחוז היא שהבדים עצמם היו מרוקמים בפתילי בוץ וארגמן שהעניקו להם יופי רב [רש"י, יוסף אבן יחיא, מנות הלוי].
החבלים והיריעות נתלו עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ. רוב הפרשנים מסבירים כי אלו טבעות או כותרות עגולות מכסף שהונחו על גבי עמודי שיש [אבן עזרא, רלב"ג, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי גלילי כסף היו כעין גלגלים קטנים בתחתית העמודים או המיטות, שאפשרו להסיעם ממקום למקום בהתאם לנטיית השמש [עמנואל הרומי, מנות הלוי]. פרשנות נוספת רואה במילה גלילה תיאור של מנגנון, שבאמצעותו היו מקפלים או גוללים את היריעות כמו מפרש של ספינה או פרוכת, כדי להפוך את המקום מחצר פתוחה לגינה מקורה לפי הצורך [תורה תמימה, מנות הלוי].
מתחת לחופות אלו הוצבו מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף שעליהן הסבו האורחים לסעודה. סדר החומרים מעורר מחלוקת: האם המיטות היו עשויות זהב וכסף יחד? דעה אחת גורסת כי המיטות הותאמו למעמד המסובים – הראוי לזהב ישב על זהב, והראוי לכסף על כסף. אולם, כדי שלא להטיל קנאה בין האורחים בסעודה, מסבירים פרשנים רבים כי גוף המיטה היה עשוי כסף, ואילו רגלי המיטה היו מזהב [תורה תמימה, ישע אלהים, אור חדש]. בחירה זו בזהב החזק דווקא לרגליים נבעה מכך שהן נושאות את המיטה ומהוות יסוד קיים [אור חדש].
כל הפאר הזה ניצב עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת. הפרשנים מסכימים כי אלו מיני אבנים טובות, נדירות ויקרות שריצפו את הקרקע. יש כאן היפוך יוצא דופן של סדרי העולם: אחשורוש הניח את החומרים היקרים ביותר – האבנים הטובות – דווקא למטה, למדרך כפות הרגליים, בעוד שהכסף והזהב הפחותים מהן היו מעל, והבדים נטולי האבנים היו בראש. היפוך זה נועד להפגין עושר בלתי נתפס, שבו אבני חן נחשבות כאין וכאפס [אלשיך, ישע אלהים].
לגבי מהות האבנים: בהט היא אבן הדומה לשיש [רלב"ג], ויש הדורשים את שמה מלשון אבנים שמעוררות התפעלות או שבעליהן מחטטים וטורחים רבות כדי להשיגן [תורה תמימה, אור חדש]. שש היא אבן שיש המשמחת את בעליה [תורה תמימה]. ודר מתוארת כאבן יקרה [רלב"ג], כאבנים המסודרות בשורות, או כאבן פלאית שמקורה בערי הים והייתה מאירה למסובים כצהריים. המילה גם נדרשת מלשון "דרור", לרמז שהמלך פטר את הסוחרים ממכס [תורה תמימה, אור חדש]. וסוחרת היא אבן טובה העוברת לסוחר ומתקבלת בכל עסקת חליפין [תורה תמימה].
מעבר לפשט, הפרשנים חושפים רבדים סמויים ועמוקים במבנה המשתה. מבחינה רוחנית, המערך המפואר נועד להוות מכשול לעם ישראל. השימוש בחוטי פשתן וצמר יצר שעטנז, והצבעים השונים נועדו למשוך את עיניהם של היהודים ולהשכיח מהם את יראת ה', תוך רמיזה לצבעי הקשת כדי להזכיר את שבועת ה' שלא להחריב את העולם, ובכך לנסות לעקוף את עונשו [אלשיך, מגילת סתרים]. בנוסף, עיצוב המקום באמצעות עמודים, אדנים וקלעים היה חיקוי מכוון של מבנה אוהל מועד והמשכן, מתוך מטרה ליצור דוגמה של מעלה ולהמשיך טומאה במקום קדושה [אור חדש, מגילת סתרים]. לבסוף, יש הרואים בחומרים השונים ייצוג שלם של כלל המציאות והבריאה – מהדומם (המחצבים ואבני החן), דרך הצומח (כרפס ופשתן), ועד החי (תכלת וארגמן המופקים מבעלי חיים) והאדם (המסובים על המיטות) – ובכך הפך המשתה למיקרוקוסמוס של העולם כולו [מחיר יין].