לאחר שהמלך אחשורוש נתקל בסירובה של ושתי, הוא פנה אל מעגל יועציו הפנימי והבכיר ביותר כדי לערוך את דבריו לפניהם ולשפוט אותה.
המילה וְהַקָּרֹב מופיעה בפסוק בלשון יחיד (וחסרה את האות וי"ו), עובדה שעוררה את תשומת לב הפרשנים. גישה אחת מסבירה כי הדבר מלמד על היררכיה ברורה: השרים לא היו שווים במעמדם, אלא כרשנא היה הקרוב מכולם, ואחריו שאר השרים לפי סדר הופעתם בפסוק [עמנואל הרומי, שלום אסתר]. מנגד, יש הסבורים כי לשון היחיד מכוונת דווקא לשר האחרון ברשימה, ממוכן, שהיה הקרוב ביותר למלך בזכות חכמתו, והוא זה שגם השיב למלך בפועל וקבע את גורלה של המלכה [יוסף אבן יחיא, מגילת סתרים].
הכתוב מתאר את השרים בשלושה תארים מרכזיים, שלכל אחד מהם משמעות מעשית במשפטה של ושתי. ראשית, הם היו קרובים למלך, ולכן פנייתו אליהם נועדה תחילה לשמור את דבר המשפט בסוד ביניהם, כדי לא לגלות את חרפת המלכה בציבור [מלבי"ם, שלום אסתר]. שנית, הם היו רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ. פגישה פנים אל פנים עם מלך פרס הייתה זכות נדירה ושמורה למעטים, שכן המלך היה לרוב מסוגר בארמונו [אבן עזרא, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ]. מעצם היותם סביבו תמיד, הם הכירו היטב את רמיזותיו ושפת גופו, והבינו כי בסתר לבו הוא מעוניין למצוא פתח לזכות את ושתי [מלבי"ם]. לבסוף, הם היו הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת – שרי הממשל הבכירים והוותיקים ביותר, שישבו בשורה הראשונה לפני המלך והיו בעלי ניסיון היסטורי ומשפטי רב שנדרש כדי להכריע בסוגיה רגישה זו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
הדינמיקה במועצת השרים הייתה מורכבת. מכיוון שהיועצים הרגישו שהמלך מחפש דרך להציל את ושתי, הם נזהרו בתשובתם. משום כך, ממוכן – שהיה הצעיר שבשרים – דיבר ראשון. התנהלות זו מזכירה את דיני הנפשות, שבהם מתחילים לשמוע את דעת הקטן תחילה, כדי שלא יחשוש לחלוק על דברי הגדולים והבכירים ממנו [רלב"ג]. ממוכן נתחכם וטען שושתי לא חטאה רק נגד המלך, אלא פגעה בכבוד המלכות כולה, ובכך מנע מהמלך את האפשרות פשוט למחול לה על כבודו האישי [ראשון לציון].
רובד נוסף ועמוק יותר בפרשנות רואה במשפט הארצי השתקפות של משפט בבית דין של מעלה. על פי גישה זו, שמותיהם של שבעת השרים אינם רק שמות פרטיים, אלא רומזים למלאכי השרת ולסנגוריה על עם ישראל אל מול מידת הדין. המלאכים עמדו לפני ה' והזכירו את זכות עבודת המקדש והקרבנות שישראל הקריבו: כרים בני שנה (כרשנא), שתי תורים (שתר), מזבח אדמה (אדמתא), בגדי כהונה (תרשיש), מנחות הדם (מרס ומרסנא) ולחם הפנים (ממוכן), כדי להגן עליהם מפני הקולות המקטרגים [תורה תמימה, מחיר יין, מגילת סתרים].