אסתר, פרק ד׳, פסוק א׳

בעוד שהעם היה נבוך, וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, בין אם הכיר לעומק את תחבולותיו הפוליטיות של המן ובין אם הובהר לו משמיים כי הגזירה ניתנת לביטול באמצעות חזרה בתשובה. מתוך הבנה שקשרים בחצר המלוכה לא יועילו, וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק העשוי משערות בהמה קשות, וָאֵפֶר שאותו נתן על ראשו, במעשים שנועדו גם לעורר את זכות האבות ולסגור מעגלים היסטוריים מימי יעקב ובנימין. הוא לא נשאר בארמון אלא וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר שושן כדי לזעזע את ההמונים פומבית, לנפץ את אשליית ההצלה דרך אסתר ולהובילם להישען על ה' בלבד. ברחובות העיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה שביטאה תפילה, מחאה וכאב על אשמתו האישית במצב, ובכך גם פרע חוב היסטורי של מידה כנגד מידה, כאשר המן מזרע עשו גרם למרדכי מזרע יעקב לזעוק באותן מילים ממש.