שליחותו של התך מקשרת בין עולמו של מרדכי מחוץ לארמון לבין עולמה של אסתר בתוכו, ומעבירה את כובד המשקל של גזירת ההשמדה אל כתפיה של המלכה.
הפרשנים בוחנים את דמותו של התך ואת אופי העברת המסר. ביחס לזהותו, יש התוהים על הדעה המזהה אותו עם דניאל. שכן, אם אכן מדובר בדניאל, תמוה הדבר שהוא מתפקד רק כעין שליח המעביר דברים, כאילו שכח את חכמתו, ואינו משיא לאסתר עצה משלו אלא רק מעביר את המסר [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה נוסחית, קיימים הבדלים בין כתבי היד של המגילה לגבי כתיבת המילה וַיָּבוֹא, כאשר בחלק מהמסורות היא נכתבת חסר, ללא האות וי"ו (ויבא), ובספרים אחרים היא מופיעה בכתיב מלא [מנחת שי].
עיקר הדיון הפרשני מתמקד בפועל וַיַּגֵּד, המקפל בתוכו משמעויות שונות לגבי אופן מסירת הדברים. גישה אחת מפרשת לשון "הגדה" כביטוי לדברים קשים כגידים. לפי פירוש זה, התך העביר לאסתר את דבריו הקשים והנוקבים של מרדכי כפי שהם. מנגד, יש המפרשים לשון זו כדברים המושכים את לבו של אדם. כלומר, התך דיבר אל אסתר באופן משכנע, וייתכן שאף האריך בדברים על מעלתו של העם היהודי כדי לעורר ולמשוך את לבה לפעול למענם.
רובד נוסף העולה מתוך המילה אֵת המופיעה לפני צירוף המילים דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי, מרמז על תוספת. התך לא הסתפק רק בחזרה יבשה על דברי מרדכי, אלא הוסיף משלו דקדוקי דברים והסברים מפורטים כדי להבהיר את חומרת המצב, כדרכו של ציר נאמן. מתוך הבנה זו, נדחית הדעה שהתך ניסה לצוות על אסתר או להורות לה כיצד לנהוג, ומתברר כי הוא פעל מתוך מטרה להסביר, לפרט ולשכנע [מנות הלוי].