גל של חרדה ויגון שטף את רחבי האימפריה הפרסית בעקבות גזירת ההשמדה. אף על פי שהאגרות שנשלחו היו חתומות, תוכן הגזירה הופץ והכה גלים. הפרשנים חלוקים בשאלה כיצד נודע הדבר: יש המסבירים כי עצם מעברם של השליחים נושאי הספרים היווה את פרסום הדת בעיר [רש"י], אחרים מציינים כי שרי המלך הדליפו את הסוד ליהודים [צאינה וראינה], ויש המפרשים כי הצעקה שהקים מרדכי בשושן היא שהתפשטה מפה לאוזן ברחבי המדינות [מלבי"ם, ישע אלהים].
הכתוב מחלק את הגזירה לשני היבטים: דְּבַר הַמֶּלֶךְ מתייחס לשמועות שעברו בעל פה ולדברי הלשון הרע שהפיץ המן כדי לעורר שנאה כלפי היהודים, בעוד שהמילה וְדָתוֹ מכוונת לפקודה הכתובה עצמה, המורה על השמדתם [אבן עזרא, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ].
בתגובה לכך, פרץ אֵבֶל גָּדוֹל. הפרשנים עומדים על מהותו של אבל זה ומסבירים כי הוא היה שונה מכל אבל רגיל בשני אופנים מרכזיים. ראשית, בעוד שצער על מת פוחת בדרך כלל עם חלוף הזמן, כאן האבל הלך והתעצם מיום ליום ככל שהתקרב התאריך המיועד להשמדה. שנית, באבל שגרתי קרובי המשפחה הנותרים בחיים מוצאים נחמה זה בזה, אך בגזירה זו נדונו כולם למוות ללא יוצא מן הכלל, ולכן לא נותר איש שיוכל לנחם את חברו [תורה תמימה, ישע אלהים, מנות הלוי]. תיאור האבל בפסוק ממחיש מצב מתמשך וכן של אבלות ותשובה, ולכן לא מוזכרת כאן קריעת בגדים, שהיא תגובה ספונטנית המתרחשת רק ברגע הראשון של שמיעת הבשורה הרעה [אור חדש].
המושג הכללי של האבל מפורט בפסוק למעשים בפועל: וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד, כאשר המספד משמעותו אמירת דברי קינות [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. יש המציינים כי ששת ביטויי הצער המופיעים בפסוק (אבל, צום, בכי, מספד, שק, אפר) באו ככפרה על ששת הימים שבהם נהנו היהודים מסעודתו של אחשוורוש [מנות הלוי].
כחלק מתהליך התשובה והצער, שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים. משמעות המילה יֻצַּע היא פרישה והצעה; שקים ואפר הונחו ונפרשו בחוצות העיר כדי לשמש כמצע שאנשים יוכלו ללבוש, לשבת ולשכב עליו [רלב"ג, אבן עזרא, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ]. בעוד שרוב הפרשנים מבינים כי המילה לָרַבִּים מתייחסת להמוני העם שהשתתפו במנהגי האבלות, ישנה דעה ייחודית הגורסת כי הוספת השק והאפר לא הייתה נחלת הכלל, אלא מנהג שהוקדש לגדולי הדור ולמנהיגיו בלבד [מנות הלוי].