קרה לכם פעם ששמעתם בשורה לא טובה, והרגשתם איך היא עוברת מפה לאוזן במהירות? ככה בדיוק קרה ליהודים בכל רחבי הממלכה הפרסית. ברגע שהשליחים של המלך עברו בדרכים, הסוד התגלה והשמועה הקשה התפשטה לכל מקום. החדשות הגיעו בשני חלקים: קודם כל שמעו את דְּבַר הַמֶּלֶךְ, שזה אומר השמועות שעברו בעל פה והדברים הרעים שהמן הפיץ כדי לעורר כעס על היהודים. לאחר מכן הגיעה גם וְדָתוֹ, שזו הפקודה הכתובה עצמה שקבעה את הגזירה.
כשהיהודים הבינו מה קורה, פרץ אֵבֶל גָּדוֹל. אבל זה לא היה עצב רגיל. בדרך כלל, כשמישהו עצוב, הזמן שעובר קצת עוזר להירגע. כאן קרה בדיוק ההפך, ככל שהתקרב התאריך של הגזירה, הפחד והצער רק הלכו וגדלו. בנוסף, בדרך כלל בני המשפחה מנחמים זה את זה, אבל הפעם כולם היו באותה סכנה, ולכן לא נשאר אף אחד שיוכל לנחם את חברו.
מתוך הצער העמוק, היהודים החלו לחזור בתשובה ולעשות מעשים של אבלות: וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד. הם נמנעו מאוכל, בכו, וגם אמרו דברי מִסְפֵּד, שזה אומר תפילות מיוחדות ושירים עצובים. כדי להראות עד כמה הם בצער, שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים. המילה יֻצַּע אומרת שהם ממש פרשו והציעו שקים ואפר ברחובות העיר. כך ההמונים, כלומר לָרַבִּים, יכלו ללבוש את השקים, לשבת ולשכב עליהם כחלק מהתפילה והבקשה לרחמים מאת ה'.