עם פרסום גזירת ההשמדה, המוני העם היו נבוכים ומבולבלים, אך מרדכי הבין מיד את חומרת המצב ואת משמעותו. מתעוררת השאלה בקרב המפרשים, הלא פקודת המלך התפרסמה בגלוי לכל העמים, ואם כן מהו החידוש בכך שוּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שידיעתו של מרדכי לא הייתה רק פוליטית, אלא רוחנית. אליהו הנביא, או שר החלומות, התגלה אליו והודיעו את הסוד כי הגזירה נחתמה בבית דין של מעלה, מפני שהיהודים השתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ונהנו מסעודת אחשורוש. עם זאת, נודע לו שהגזירה נחתמה בטיט ולא בדם, כלומר היא עדיין ניתנת לביטול על ידי חזרה בתשובה [רש"י, אלשיך, תורה תמימה, צאינה וראינה, מנות הלוי, ישע אלהים, יוסף אבן יחיא]. מנגד, יש המפרשים כי ברמה המעשית, מרדכי ידע את פרטי התחבולות שרקם המן בסתר עם המלך, והבין את עצמת הסכנה עוד לפני שאר יהודי שושן [מלבי"ם, שלום אסתר, ביאור שטיינזלץ].
לאות אבל וזעזוע, וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר. השק הוא לבוש עשוי משערות בהמה קשות [רלב"ג], ואת האפר הוא שם על ראשו, שכן אפר אינו דבר שאדם יכול ללבוש על גופו [אבן עזרא]. במעשים אלו נטש מרדכי את דרכי ההשתדלות הפוליטית המקובלות. הוא הבין שנגד גזירת ה' לא יועילו קשרים בחצר המלוכה או ניסיונות לשכנע את המלך, ולכן פנה מיד לדרכי תשובה ותפילה [מגילת סתרים, מחיר יין].
הפרשנים מוצאים במעשיו של מרדכי סגירת מעגל היסטורית. מרדכי, שהיה משבט בנימין, נאלץ לקרוע את בגדיו משום שאבי שבטו, בנימין, גרם לאחיו לקרוע את שמלותם כאשר נמצא הגביע באמתחתו במצרים. כמו כן, לבישת השק מתקשרת ליעקב אבינו שלבש שק על מכירת יוסף, ומאז דרך זו של לבישת שק בעת צרה לא זזה מזרעו. בנוסף, לבישת השק נועדה להזכיר את זכותו של יעקב, וההתפלשות באפר נועדה להזכיר את זכותו של אברהם [תורה תמימה, אור חדש, מנות הלוי].
מרדכי לא נשאר באזור ארמון המלך, אלא וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר שושן [אבן עזרא]. יציאתו הפומבית נועדה לפרסם את הסכנה, לזעזע את המוני העם ולאסוף אותם לתענית. הוא עשה זאת כדי למנוע מהיהודים את האשליה שמעמדה של אסתר בארמון או שוחד כספי יושיעו אותם. על ידי כך שהציג את עצמו כאבל וחסר אונים ברחובות העיר, הוא הכריח את העם לתלות את תקוותם בה' בלבד ולחזור בתשובה שלמה [אלשיך, מלבי"ם, מנות הלוי, ישע אלהים].
שם, ברחובות העיר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה. זעקתו הייתה תפילה אדירה לאלוהים ומחאה כלפי השלטונות, וניכרה בה מרירות נפש עמוקה [ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי, ישע אלהים]. היו שפירשו כי בצעקתו הוא מחה על כך שהמן התגאה ולקח לעצמו סמכות גדולה מזו של אחשורוש, ויש שפירשו שצעקתו כוונה כלפי מעלה, בתמיהה כביכול מדוע מלך מלכי המלכים אינו עושה דין ברשעים [תורה תמימה, אור חדש, מנות הלוי]. כמו כן, הוא זעק מתוך כאב אישי על כך שהאסון בא בגללו, משום שסירב להשתחוות להמן [צאינה וראינה].
זעקה זו טומנת בחובה גם רובד היסטורי עמוק של מידה כנגד מידה. יעקב אבינו גרם לעשו לזעוק זעקה גדולה ומרה כאשר לקח ממנו את הברכות, וכאן הקדוש ברוך הוא גבה את החוב. המן, שהוא מזרע עשו, גרם למרדכי, מזרע יעקב, לזעוק באותן מילים ממש, ללמדנו שאין ויתור לפני ה' על צערו של אדם, וכל מעשה מקבל את תגובתו במהלך הדורות [תורה תמימה, אור חדש, מנות הלוי].