הופעתו הפומבית של מרדכי בשערי הארמון ממחישה את המתח שבין דחיפות האסון המרחף על העם היהודי לבין חוקי הטקס הנוקשים של החצר הפרסית. צעדו של מרדכי משלב זעקה רוחנית עם אסטרטגיה פוליטית מחושבת.
המילים וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ מתארות כי מרדכי הגיע אל הרחוב או הרחבה הסמוכה לשער, אך לא נכנס פנימה אל המקום שבו היה רגיל לשבת כנושא משרה [רלב"ג, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ]. המילה "עד" מדגישה כי הוא נעצר ממש בסמוך לשער, אך לא עבר את ספו [יוסף אבן יחיא].
הסיבה לעצירתו מפורשת מיד לאחר מכן: כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכניסה בלבוש אבלות מנוגדת לכללי הנימוס והטקס של המלכות, הדורשים בגדי פאר, ונחשבת לביזיון למלך. מעניין לציין את ההבדל בין מלך בשר ודם לבין ה'. בעוד שמלך אנושי אוסר על כניסה בלבוש שק המבטא שפלות, ה' דווקא קרוב לנשברי לב ומקבל ברצון את הפונים אליו מתוך ענווה ושברון רוח [תורה תמימה].
למרות ההגבלה, מרדכי בחר להתייצב דווקא שם מתוך מספר מניעים. ראשית, כדי להבטיח שהשמועה על הגזרה תגיע לאסתר המלכה, אולי דרך משרתיה היוצאים ובאים [אבן עזרא מהדורא תניינא, יוסף אבן יחיא], וכדי לפרסם את דבר האסון בחצר המלך כולה [מלבי"ם]. הוא פעל באופן מיידי כדי להקדים את המן ולחשוף בפני המלך את זהות העם המיועד להשמדה [שלום אסתר].
מעבר לכך, מרדכי יכול היה לפשוט את השק כדי להיכנס ולדבר עם אסתר, אך הוא סירב לעשות זאת. התעקשותו להישאר בשקו נועדה להעביר מסר רוחני חד וברור לציבור: הגזרה היא מאת ה', והישועה תבוא רק דרך חזרה בתשובה ורחמי שמים, ולא באמצעות השתדלות פוליטית או מתנות שוחד [מגילת סתרים, צאינה וראינה]. בנוסף, הוא בחר להזדהות באופן מלא עם צרת הרבים ולא להחריג את עצמו [שלום אסתר].
מנגד, קיימת דעה ייחודית המפרשת את הפסוק בצורה הפוכה. לפי גישה זו, מרדכי לא נעצר בחוץ, אלא דווקא נדחק ונכנס אל תוך השער למרות האיסור. מכיוון שכבר נגזרה עליו מיתה והוא איבד את הזכות החוקית לראות את פני המלך, הוא הפר במכוון את חוקי הלבוש כדי להתחייב בנפשו. מטרתו הייתה להיעצר ולהיות מובא למשפט בפני המלך, שם תינתן לו ההזדמנות להשמיע את זעקתו ולחשוף את מזימתו של המן [מנות הלוי].