אסתר, פרק ד׳, פסוק ט״ז

אסתר מורה למרדכי לאחד את העם ולבטל את המחלוקות באומרה לֵךְ כְּנוֹס, כדי לתקן את מצבם כאומה מפוזרת. היא גוזרת עליהם צום כבד ומסוכן שדוחה את הלכות הפסח באומרה וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם, כדי שהעם יתפלל עליה ויכפר על הנאתו ממשתה אחשורוש. אסתר מעדיפה לבטוח בה' ולא ביופייה החיצוני שייפגע מהתענית, ומצהירה גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן בלשון יחיד, משום שלא יכלה להתחייב על צום נערותיה הנוכריות. מתוך שפלות הצום היא מתעתדת להיכנס אל המלך ללא הזמנה, וקובעת וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת. במילים וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי היא משלימה עם סכנת המוות, וכן עם אובדן עולמה האישי, שכן בהליכתה אל המלך מרצון היא נאסרת על בעלה לעולם ומוסרת את טהרתה למען הכלל.