אסתר, פרק ד׳, פסוק י׳

אסתר מוסרת את דבריה לשליח, כאשר המילים וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מציינות את מסירת התוכן שעליו לזכור, והמילה וַתְּצַוֵּהוּ היא הפקודה ללכת ולמסור אותם. ציווי זה טומן בחובו דרישה קפדנית לסודיות והנחיה להיעזר בשליח נוסף, מחשש שאנשי המן יבחינו בתנועותיו של התך. במסר הישיר המועבר אֶל מָרְדֳּכָי, אסתר תוהה כיצד הוא יכול להורות לה להסתכן במוות ודאי ומיידי אם תיגש למלך ללא קריאה, עבור הצלה מגזירה שתחול רק בעוד חודשים ארוכים. לצד זאת, פקודה זו משמשת גם כתוכחה המופנית למרדכי עצמו, ובה אסתר דורשת ממנו לחדול מלהתגרות בהמן ולהימנע מסכנות מיותרות ומסמיכה על הנס, ממש כשם שהיא נזהרת כעת בחייה.