שמות, פרק ל״ו, פסוק ד׳

יצא לכם פעם לבנות משהו יחד עם חברים, ופתאום גיליתם שהביאו לכם הרבה יותר חומרים ממה שאתם באמת צריכים? זה בדיוק מה שקרה בזמן בניית המשכן. התורה מספרת לנו על כׇּל־הַחֲכָמִים, שהיו קבוצה גדולה של אומנים מוכשרים שעבדו יחד. באופן מפתיע, כל אחד מהם ידע לעשות אֵת כׇּל־מְלֶאכֶת המשכן. איך יכול להיות שעבדים שרק יצאו מעבודה קשה במצרים ידעו לעשות עבודות אומנות כל כך מורכבות? התשובה היא שה' בכבודו ובעצמו נתן להם את החוכמה המיוחדת הזו. למרות שכל אחד ידע לעשות הכל, משה רבנו בדק אותם ונתן לכל אדם את התפקיד שהוא הכי הצטיין בו. המילים אִֽישׁ־אִישׁ מרמזות לנו שה' ממש עזר להם בזמן העבודה, והמילים אִֽישׁ־אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ מלמדות על הסדר המדהים שהיה שם. כל אומן התרכז רק בתפקיד שלו, לא התערב בעבודה של האחרים, והם היו כל כך מסודרים שאפילו לא היו צריכים לבקש כלים אחד מהשני. באמצע העבודה, וַיָּבֹאוּ האומנים אל האוהל של משה. הם פשוט עזבו את עמדות העבודה שלהם כדי להודיע לו משהו חשוב: עם ישראל מביא יותר מדי תרומות. המעשה הזה חושף עד כמה האומנים היו ישרים. הם יכלו בקלות לקחת את החומרים שנשארו לעצמם, אבל הם באו ודיווחו למשה על כל מה שנשאר באחריותם. הסיפור הזה מראה לנו את הנדיבות העצומה של עם ישראל, ומזכיר לנו כמה ה' אוהב את המשכן ואת האנשים שבנו אותו באהבה, בדיוק רב וביושר.