תארו לעצמכם מצב שבו אוספים תרומות למטרה חשובה, ופתאום המנהיג מבקש מכולם: "מספיק, אל תביאו יותר!". זה בדיוק מה שקרה במדבר. בני ישראל התלהבו כל כך מבניית המשכן והביאו שפע עצום של תרומות, עד שמשה רבנו נאלץ לעצור את כולם. משה פקד וַיַּעֲבִירוּ קוֹל, כלומר הוא דאג שיכריזו הודעה פומבית ורשמית בכל המחנה.
ההכרזה פנתה אל אִישׁ וְאִשָּׁה, ולא במקרה. הנשים לקחו חלק פעיל וגדול מאוד בהתנדבות ובהכנת החומרים למשכן, ולכן משה היה צריך לפנות גם אליהן באופן ישיר כדי שיפסיקו. משה ביקש מהם להפסיק לעשות מְלָאכָה למען המשכן. הכוונה היא שלא יכינו עוד חומרים בבתים שלהם, כמו חיתוך עצים או הכנת חוטים, וגם שלא יביאו עוד רכוש וזהב. מזה אנחנו לומדים יסוד מוסרי חשוב: אפילו למטרה קדושה וחשובה, אדם לא צריך לתרום את כל מה שיש לו, כדי שלא יישאר עני ויצטרך לבקש עזרה מאחרים.
ברגע שמשה הכריז על כך, העם הפסיק להביא, כפי שמתואר במילה וַיִּכָּלֵא. המילה הזו קשורה למילה "כלא", והיא מגלה לנו סוד מרגש על בני ישראל. הם לא הפסיקו לתרום כי התעייפו או כי נמאס להם. האהבה שלהם למצווה הייתה כל כך גדולה, שהם רצו להמשיך לתת עוד ועוד, והרגישו שממש עוצרים אותם בכוח נגד רצונם. בזכות הרצון העז הזה, הם קיבלו שכר מה' כאילו באמת המשיכו לתרום בפועל.