נקודת השיא של מסע התרומות לבניית המשכן חושפת תופעה נדירה של נדיבות ציבורית חסרת תקדים, המאלצת את האומנים לעצור את זרם הנדבות. תיאור השפע בפסוק מעורר שאלות פרשניות, בעיקר סביב כפילויות לשוניות וסתירות לכאורה.
הקושי הראשון שעולה הוא השימוש הכפול במילה מלאכה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, קאסוטו, שטיינזלץ] היא שמדובר במשחק מילים המבטא שתי משמעויות שונות: המילה וְהַמְּלָאכָה בתחילת הפסוק מתייחסת לעצם פעולת הבאת הנדבות או לחומרי הגלם שהצטברו, ואילו הביטוי לְכׇל־הַמְּלָאכָה מתייחס לעבודת הבנייה הפיזית של המשכן. דעה אחרת גורסת כי המלאכה הראשונה מכוונת למלאכות ההכנה המוקדמות, כדוגמת טוויית הצמר וצביעתו [אבן עזרא הקצר, ברכת אשר]. ברובד עמוק יותר, יש הרואים בכפילות זו רמז להקבלה שבין המשכן העליון בשמים, המהווה מקור שפע, לבין המשכן התחתון בארץ [רבנו בחיי].
המילה דַיָּם מתייחסת לאומנים ולעושי המלאכה, ומלמדת שהיה בידם בדיוק את כל הצורך הנדרש לעבודתם [אבן עזרא, ביאור יש"ר].
מכאן עולה השאלה המרכזית שנידונה בהרחבה במקורות: כיצד ייתכן שהחומרים היו מצד אחד דַיָּם (בדיוק במידה המספקת), ומצד שני וְהוֹתֵר (נשארו עודפים)?
גישה אחת מסבירה זאת במונחים מעשיים של עבודת אומנות. השפע הרב אִפשר לפועלים לעבוד ברווחה וללא דאגה שמא יחסר להם חומר [ספורנו]. בנוסף, דרכם של אומנים היא להכין מראש חומרים עודפים למקרה של צורך בתיקונים עתידיים, או כדי שלא ייאלצו להתיך שאריות קטנות כדי להשלים כלי, פעולה שעלולה לפגום ביופיו [העמק דבר, מלבי"ם]. מבחינה דקדוקית, הפרשנים מסכימים כי המילה וְהוֹתֵר אינה פועל של ציווי, אלא שם הפועל (במשמעות של "ולהותיר"), המתאר את התוצאה הטבעית של נדיבות היתר [אבן עזרא, רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר, דברי דוד].
לעומת הגישה המעשית, גישה שנייה מציגה פתרון ניסי ורוחני לסתירה. ה' חס על כבודם של בני ישראל והעריך את התלהבותם. כדי שאף אדם לא יתעצב על כך שתרומתו האישית נדחתה או נותרה בחוץ, התרחש נס: הכמות המדויקת שהייתה דרושה למשכן התרחבה וקלטה לתוכה את כל החומרים העודפים שהובאו [אור החיים, פרדס יוסף]. לחלופין, החומרים אכן היו במידה המדויקת, אך בזכות ברכת ה' ששרתה על מעשה ידיהם, הם התרבו מאליהם והותירו שפע ששימש בהמשך למטרות קודש נוספות [קיצור בעל הטורים, חתם סופר].
מעבר להקשר ההיסטורי של בניית המשכן, חלק מהמפרשים שואבים מהפסוק הדרכה לחיים המאזנת בין חומר לרוח. על פי תפיסה זו, על האדם להסתפק בכך שעבודתו הפיזית לצורכי פרנסה תהיה בבחינת דַיָּם – רק כדי סיפוק צרכיו ההכרחיים – כדי שיוכל להפנות את עיקר מרצו וזמנו למלאכה הרוחנית הגדולה והתדירית של לימוד תורה ועשיית טוב [פני דוד, שפתי כהן, אדרת אליהו].