העברת התרומות מידי האנשים הפרטיים אל עשיית המשכן מציינת את הפיכתן מרכוש אישי לקניין האומה כולה. כאשר משה קיבל את הנדבות, הוא ייצג את הציבור, ובכך הפך את הרכוש ללאומי, תנאי הכרחי לבניין המקדש [רש"ר הירש].
האומנים שעסקו במלאכה הם אלו שוַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה את החומרים [קאסוטו, ביאור שטיינזלץ], והדבר נעשה בספירה מדויקת [צרור המור]. העברת הרכוש מידי משה לאומנים מדגישה את יושרו ונאמנותו של משה, שבניגוד למושלים אחרים לא שמר לעצמו מאומה מכספי העם אלא מסר את הכל מיד לעושים במלאכה [רמב"ן].
הכתוב מציין כי וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וְהֵם מתייחסת לבני ישראל, שהמשיכו להביא עוד ועוד חומרים. החזרה על השורש ה.ב.א בפסוק מדגישה את רוח ההתנדבות העצומה, שעומדת בניגוד מוחלט לתרומה המועטה והמאולצת שניתנה בחטא העגל [צרור המור, קאסוטו]. יש המבארים כי בעוד שביום הראשון הובאו כספים וחומרי גלם, התרומות המאוחרות יותר היו חומרים שדרשו עבודת הכנה מוקדמת, כדוגמת צמר טווי, ולכן הגעתם התעכבה [אור החיים]. דעה ייחודית גורסת כי המילה וְהֵם רומזת דווקא לנשיאי העדה, ששמם הושמט מהפסוק כביקורת על כך שהתרשלו והתמהמהו בהבאת תרומתם [בעלי ברית אברם]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת שהמילה מתייחסת לאומנים עצמם; אף על פי שעסקו במלאכה וטרחו רבות, הם לא פטרו את עצמם מנתינה והביאו נדבה אישית מכיסם [אלשיך, צרור המור, פרדס יוסף].
התרומות הובאו בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, כלומר בוקר אחר בוקר [ביאור שטיינזלץ]. להדגשת הזמן ישנן מספר משמעויות. ברמה המעשית, הבאת התרומה הייתה הפעולה הראשונה שעשו בתחילת היום, מתוך זריזות והתלהבות [רש"ר הירש], והאומנים השכימו קום כדי למסור את תרומתם לפני תחילת יום העבודה, כדי לא לבטל מזמנה של מלאכת הקודש [פרדס יוסף]. בנוסף, נהוג היה לחלק לאומנים את חומרי העבודה בתחילת היום [העמק דבר].
מבחינה רעיונית, הבוקר מזכיר את ירידת המן, שעוררה בעם השראה והכרת הטוב שהובילו לריבוי נדבות [העמק דבר]. יתרה מכך, יחד עם המן ירדו בבוקר גם אבנים טובות ששימשו למשכן [תורה תמימה, בעלי ברית אברם]. מבחינה רוחנית, שעות הבוקר, שבהן עובדי השמש משתחווים לה, נחשבות לזמן של כעס אלוהי, והבאת התרומות דווקא בעיתוי זה נועדה לרצות את ה' ולכפר על חטא העגל [פרדס יוסף]. כמו כן, המקדים להביא נדבה בעולם הזה זוכה לחיי העולם הבא, המשול לבוקר [שפתי כהן].
ההתלהבות הייתה כה רבה עד שהצטבר עודף עצום של חומרים בשני בקרים בלבד. עודף זה, שלא פורט מה עלה בגורלו בהמשך, הונח ככל הנראה באוהל משה ושימש לימים לחיזוק בדק המשכן או ליצירת כלי שרת נוספים [רמב"ן, הטור הארוך].