תהליך יצירת מסגרת המשכן כלל את הכנת הקרשים המיועדים לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה, כלומר לצד דרום [ביאור שטיינזלץ].
בתיאור עשיית הקרשים, הפסוק נוקט בלשון רבים וכותב עֶשְׂרִים קְרָשִׁים, בשונה משלב הציווי על מלאכת המשכן שבו נכתב "עשרים קרש" בלשון יחיד. שינוי לשוני זה משקף את ההבדל שבין מחשבה למעשה [הכתב והקבלה]. כאשר מונים עצמים המקובצים יחד ברצף אחד וללא הפסקה, נהוג בשפה העברית להשתמש בלשון יחיד עבור עשרות. לכן, בשלב הציווי שבו המשכן נתפס במחשבה כמבנה אחד שלם ומצורף, התורה משתמשת בלשון יחיד. לעומת זאת, בשלב העשייה בפועל המתואר כאן, האומן הכין כל קרש בנפרד, כך שהיה פער זמנים בין סיום קרש אחד למשנהו. כדי לבטא את ההפרדה הזו בזמן העבודה, הפסוק עובר ללשון רבים.
מבחינת מבנה הטקסט בספרי התורה, קיימת מחלוקת מסורה עתיקה סביב פסוק זה [מנחת שי]. בעוד שבספרי התורה המקובלים כיום אין כאן הפסקה של פרשה (רווח בטקסט) כלל, מסורות קדומות מציגות מחלוקת בין חכמי נהרדעא לחכמי סורא האם יש לקבוע כאן "פרשה פתוחה" או "פרשה סתומה". ספק מסורתי זה נותר ללא הכרעה ברורה, עד לעתיד לבוא שבו תתברר ההלכה המדויקת.