היענותם של בני ישראל לתרומת המשכן חרגה מכל הציפיות, עד כדי כך שנוצר עודף עצום של חומרי גלם. מצב ייחודי זה מעורר שרשרת של תגובות המעידות על רמתם המוסרית הגבוהה של כל המעורבים במלאכה: העם, האומנים ומשה רבנו.
הביטוי מִדֵּי הָעֲבֹדָה מתפרש בקרב רוב הפרשנים במשמעות של "יותר מכפי הצורך". האות מ"ם במילה מִדֵּי משמשת כתוספת המציינת "יותר", והמילה "די" משמעותה מספיק, כלומר העם הביא הרבה יותר מההספקה הנדרשת [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. חלק מן המפרשים מוסיפים כי האות מ"ם כאן היא אות יתרה מבחינה דקדוקית, ומשמעות המילה היא פשוט "יותר מדאי" [אבן עזרא, חזקוני, אבי עזר], או מלשון כמות ומסה [נתינה לגר]. הפרשנים מדייקים שהעם הרי לא הביא את "העבודה" עצמה, אלא את החומרים הנדרשים לצורך ביצועה, ולכן כוונת המילים היא שהביאו יותר מכדי צורך העבודה [מזרחי, שפתי חכמים, דברי דוד].
המילה מַרְבִּים מעידה על התלהבותם העצומה של בני ישראל. נשים וגברים כאחד הביאו את עיקר הנדבה במהירות רבה וביום אחד בלבד, ואף המשיכו להשכים ולהביא עוד ועוד מבלי להפסיק, עד שמשה נאלץ לעצור אותם [רבנו בחיי, צאינה וראינה, קאסוטו]. נדיבות חריגה זו מוכיחה כי בני ישראל לא הביאו את התרומה רק כדי לכפר על חטא העגל, שהרי לשם כך היה די בהבאת משקל זהב התואם לזהב שניתן לעגל. ההבאה חסרת הגבולות נבעה מאהבה טהורה ומרצון לקיים את ציווי ה' [חתם סופר].
כאשר האומנים זיהו את העודף, הם מיהרו לעצור את שטף התרומות. התנהלות זו חושפת את ישרותם ונאמנותם הנדירה של חכמי הלב; הם היו טרודים בעבודתם, אך עזבו הכל כדי לדווח למשה, במקום להעלים עין ולשמור את העודפים לעצמם [הטור הארוך, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, צאינה וראינה]. יתרה מכך, פנייתם למשה מעידה על מקצועיותם: הם היו בעלי ניסיון וידעו לאמוד במדויק את כמות החומרים הנדרשת לפרויקט [ברכת אשר על התורה]. יחד עם זאת, הם פנו למשה בעדינות כדי לדווח על העודף, מתוך זהירות שלא ייראה כאילו עינם צרה בשל אחרים וכאילו הם מבקשים למנוע מהרבים לזכות במצוות התרומה [שפתי כהן].
מדוע בעצם הפריע לאומנים שיש עודף של זהב וכסף באוצרות המשכן? על כך משיבים הפרשנים שמלאכת המשכן שונה מכל בניין אחר. ה' קבע מידות ומשקלים מדויקים לכל כלי, וכל חריגה מהם פוסלת את המלאכה. כשם שאסור לגרוע מן החומרים, כך אסור להוסיף עליהם. כך למשל, מנורה שצריכה להיות עשויה מכיכר זהב אחת, תיפסל לחלוטין אם תעשה משתי כיכרות [ספורנו, מלבי"ם]. גישה נוספת מסבירה שהעם הביא גם חומרים שכבר נעשתה בהם מלאכה מסוימת, ודברים אלו היו עלולים להתקלקל ולהפוך לחסרי תועלת אם לא ייעשה בהם שימוש, ולכן לא היה טעם באגירתם באוצרות [אור החיים].
תגובתו של משה להודעת האומנים משלימה את התמונה המוסרית של האירוע. בניגוד למושלים אחרים שהיו שמחים להעשיר את קופתם, משה הוכיח שאין לו שום חפץ אישי בכספם ובזהבם של ישראל, והוא הורה מיד להעביר קול במחנה ולעצור את התרומות [הטור הארוך, רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. מתוך כך נלמדת הנהגה ציבורית של דרך ארץ לדורות: על גבאים וממוני ציבור לחוס על ממונם של ישראל ולהסתפק בגביית הסכומים הנחוצים לצרכים השוטפים של מוסדות הציבור, מבלי לצבור הון ורכוש מיותר [ברכת אשר על התורה].