רגע נדיר מתחולל כאשר מנהיג נאלץ לצוות על בני עמו לחדול מנתינה. ההתלהבות העצומה סביב הקמת המשכן הביאה לשפע כה רב, עד שהיה צורך בהתערבות רשמית כדי לעצור את זרם התרומות.
הביטוי וַיַּעֲבִירוּ קוֹל מתפרש כהכרזה פומבית, מסר או העברת כרוז רשמי במחנה [אבן עזרא, ביאור יש"ר, ספורנו, שטיינזלץ]. הפנייה המפורשת אל אִישׁ וְאִשָּׁה אינה מקרית; היא מדגישה את חלקן הבולט והפעיל של הנשים בהתנדבות ובהכנת החומרים, ובפרט בטוויית העיזים, ולכן משה נדרש לעצור גם אותן באופן ישיר [רמב"ן, הטור הארוך, חתם סופר, קאסוטו].
באשר למהות אותה מְלָאכָה שמשה מבקש לעצור, קיימות שתי גישות מרכזיות המשלימות זו את זו. הגישה הראשונה מסבירה שהמילה מתייחסת לעצם הבאת הרכוש והממון, שכן רכוש מוגדר במקרא כ"מלאכה" [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. מנגד, פרשנים אחרים מדייקים שהאיסור לא היה בהכרח על עצם נדבת הלב והבאת חומרים גלמיים כזהב וכסף, אלא על העשייה הפיזית וההכנה של החומרים בבתים, כגון טוויית חוטים, חיתוך עצים ותיקון עורות [ספורנו, רשב"ם, בכור שור, ביאור יש"ר]. על פי גישה זו, משה ניסח את הוראתו בחכמה: הוא לא אסר את ההבאה עצמה, כדי שמי שכבר טרח והכין תרומה בביתו לא יימנע מלהביאה ויעבור על נדרו, אלא אסר על יצירת דברים חדשים. ברגע שהעם ראה שאין עוד צורך בהכנת חומרים, פסקה מאליה גם הבאת הזהב והכסף [אלשיך, מלבי"ם]. סיבה נוספת לעצירת העשייה הייתה החשש שלאחר שהושלמו צורכי המשכן, המשך יצירת חפצים לשם קדושה עלול להביא את העם לידי איסור מעילה, שכן לא יהיה בהם עוד צורך מעשי [העמק דבר, פרדס יוסף].
מתוך פסוק זה נלמד יסוד הלכתי מרכזי: האיסור להוציא חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת (מלאכת הוצאה). הפרשנים מסכימים כי הוכחה לכך טמונה בעובדה שעצם פעולת ההבאה וההוצאה של התרומות מוגדרת בפסוק כ"מלאכה" [רלב"ג, רש"ר הירש, חזקוני]. יש המבארים כי הכרוז הועבר בערב שבת או בשבת עצמה, ולכן משה הוצרך להזהירם שלא יוציאו עוד את תרומותיהם מבתיהם [חתם סופר, פרדס יוסף]. אחרים טוענים כי הציווי נאמר ביום חול פשוט משום שהעבודה הסתיימה, אך מעצם השימוש של התורה במילה "מלאכה" לתיאור ההבאה, חז"ל למדו שפעולה זו נחשבת לאב מלאכה האסור בשבת [העמק דבר].
המילה וַיִּכָּלֵא מתפרשת כלשון מניעה ועצירה [רש"י, ביאור יש"ר]. עם זאת, אין מדובר בעצירה טבעית מתוך נוחות או חוסר רצון להמשיך. שורש המילה קשור ל"בית כלא", מה שמלמד כי העם נעצר מלהביא בעל כורחו. אהבתם למצווה הייתה כה גדולה, עד שרק בכוח גזירתו של משה הם נמנעו מלהמשיך ולהעניק. על עצם הפרישה והשמיעה לקול משה, הם קיבלו שכר כאילו המשיכו לתרום בפועל [הכתב והקבלה, חתם סופר, קאסוטו].
מתוך אירוע זה מופק גם לקח מוסרי לגבי גבולות הצדקה: התורה מלמדת שאין לאדם להקדיש את כל נכסיו או לבזבז יותר מחומש מכספו, אפילו למטרה נעלה כבניין המשכן. זאת כדי שלא ייוותר חסר כל ויזדקק בעצמו לבריות, מצב שעלול בסופו של דבר להרחיק אנשים אחרים מלתת צדקה בראותם את אחריתו של הנדבן [רלב"ג].