רגע לפני תחילת העבודה המעשית על המשכן, חותם משה את דבריו אל בני ישראל ומגדיר את חלוקת התפקידים והרוח הנדרשת מן האומנים. המילה הפותחת, וְעָשָׂה, עשויה להטעות ולהיראות כתיאור של פעולה שכבר התרחשה בעבר, אך הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר למעשה בלשון עתיד או ציווי, במשמעות של "ויעשה" או "יעשה". לפיכך, פסוק זה אינו פותח סיפור חדש של עשייה, אלא מהווה את המשך דבריו של משה וסיומם, והחלוקה המקובלת של הפרקים כאן קוטעת את הרצף באופן שגוי [קאסוטו, ברכת אשר, הכתב והקבלה, שד"ל, אבן עזרא הקצר]. יש המדייקים כי עבור בצלאל, שזכה לרוח נבואה, העשייה הייתה בגדר חובה וציווי מוחלט, בעוד שביחס לאהליאב מדובר בתיאור עתידי של מעשיו [צפנת פענח].
מנגד, יש המפרשים את המילה וְעָשָׂה כפעולה מעשית שכבר החלה, ומתמודדים עם הקושי: כיצד החלו לעשות בטרם נאספו התרומות? תשובה אחת היא שביום זה הם הכינו מראש את כל כלי האומנות שיידרשו למלאכות השונות, כגון עבודות מתכת, עץ ואבן [אור החיים]. גישה אחרת מציעה שהאומנים, שמעולם לא התנסו במלאכות אלו, יצרו תחילה דוגמאות מוקטנות, כמו יריעה קטנה או קרש קטן, כדי לבחון את כישוריהם החדשים. רק לאחר שראו כי הצליחו במשימתם והוכיחו את יכולתם, קרא להם משה באופן רשמי למלאכה [חתם סופר].
בחלוקת העבודה בפועל, בְצַלְאֵל עצמו לקח על עצמו את ביצוע המלאכות הנכבדות והחשובות ביותר, בעוד שהוא וְאׇהֳלִיאָב שימשו כמורים ומדריכים לשאר העושים במלאכה [אבן עזרא, הכתב והקבלה].
התכונה המרכזית הנדרשת מהאומנים היא היותם כל אִ֣ישׁ חֲכַם־לֵ֗ב. חכמה זו אינה מסתכמת בכישרון טכני בלבד, אלא מוגדרת כחכמה של יראת ה'. האומנים נדרשו להפעיל את ידיהם במלאכה, אך במקביל לכוון את דעתם לעומקן של המלאכות ולסודות הרוחניים הטמונים בהן, תוך הסתמכות על המסורות שבעל פה שנמסרו למשה ולא נכתבו במפורש [העמק דבר]. התוספת לָדַ֣עַת לַעֲשֹׂ֔ת מדגישה כי רוח הקודש שרתה עליהם כדי שיכוונו את עשייתם לשם שמים בלבד, ויבינו את התעלומות והרמזים שבכל פרט [מלבי"ם].
המילה בָּהֵמָּה, שמשמעותה הפשוטה היא "בהם" [ביאור שטיינזלץ], נכתבת באופן זהה למילה "בהמה", עובדה שעוררה דרשות מעניינות. יש שלמדו מכך שהאומנים זכו לחכמה ולתבונה בזכות ענוותנותם, משום שעשו עצמם פשוטים כבהמה [שפתי כהן]. אחרים מסבירים כי ה' העניק מחכמתו אפילו לבהמות ולחיות שלקחו חלק במלאכת המשכן. תופעה פלאית זו, של חיות המתנהגות בתבונה, נועדה להוכיח כי גם החכמה העצומה של האומנים עצמם לא נבעה מכישרון טבעי, אלא הייתה מתנה אלוקית מובהקת [מנחת שי, חתם סופר].