הקמת המשכן כללה מספר שכבות, כאשר יריעות העיזים שימשו כאוהל המגן שפרסו מעל המבנה הפנימי. יריעות אלו היוו את שכבת הקירוי שחצצה בין חלל הקודש לבין החוץ. יריעות הבד התחתונות נחשבו לגוף המשכן עצמו, ומעליהן הונח האוהל העשוי מיְרִיעֹת עִזִּים. הפסוק מציין כי נעשו עַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵה יריעות, כלומר אחת עשרה יריעות [ביאור שטיינזלץ].
בשונה מהיריעות התחתונות שהיו מעוטרות בציורי כרובים, ביריעות העיזים לא נעשתה מלאכת מחשבת של ציורים. הסיבה לכך היא שיריעות אלו לא היו גלויות לעין כלל; מלמעלה הן כוסו על ידי מכסה עורות האילים, ומלמטה הן הוסתרו על ידי היריעות התחתונות שנראו מתוך המשכן, ולכן לא היה צורך לעטרן [ריב"א].
הפרשנים עומדים על סדר העשייה ומסבירים מדוע מלאכה זו קדמה לשאר חלקי המשכן. יריעות העיזים הוכנו ראשונות כדי שיהיו מוכנות לפריסה מיד עם הקמת קרשי המשכן, כך שהמבנה לא יישאר ללא קירוי אפילו שעה אחת. מיד לאחר מכן הוכנו הקרשים, במטרה לאפשר את הכנסת ארון הקודש, שבו ניתנה התורה, לתוך המשכן באופן מיידי, כדי שלא ייוותר בחוץ [רא"ש, דעת זקנים].