יצא לכם פעם לבנות מבנה גדול מקוביות עץ ולגלות שדווקא הפינות שלו מתחילות להתנדנד? כשבנו את קירות המשכן, היה חשוב מאוד לתכנן אותם בדיוק רב כדי שהמבנה יהיה חזק ויציב ולא יתפרק, במיוחד בפינות.
לכן, הקרשים היו צריכים להיות וְהָיוּ תוֹאֲמִם, כלומר מותאמים וצמודים היטב זה לזה בחלק התחתון שלהם. כשהקרשים עלו כלפי מעלה, נאמר עליהם וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים אֶל רֹאשׁוֹ, זאת אומרת שהם היו שלמים והסתיימו בדיוק ביחד באותו הגובה בראש הקרש. כדי להבטיח שהקרשים יישארו מחוברים, חיברו אותם אֶל הַטַּבַּעַת הָאֶחָת. בצלאל הכין חריצים בראש כל זוג קרשים והכניס לתוכם טבעת שנעלה ואגדה אותם יחד. ההוראה המיוחדת הזו ניתנה לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת, שהם הקרשים שעמדו בשתי הפינות האחוריות של המשכן.
אולי שמתם לב שהמילה יִהְיוּ כתובה בלשון עתיד, למרות שהיא מתארת משהו שכבר קרה. הסיבה לכך היא כדי ללמד אותנו שהקרשים נבנו בצורה כזו שהם ימשיכו להישאר מחוברים חזק, ולא יחליקו או ייפרדו זה מזה בזמן שמקימים את המשכן.