חשבתם פעם איך בונים אוהל ענק ממלא חתיכות קטנות של בד, ואיך הופכים הרבה חלקים נפרדים למבנה אחד שלם? זה בדיוק מה שעשה בצלאל בזמן בניית המשכן. הוא לקח את היריעות, שהן בדים גדולים ויפים, וחיבר אותן בעזרת תופסנים קטנים מזהב. על הפעולה הזו נאמר וַיְחַבֵּר אֶת הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל אַחַת בַּקְּרָסִים. ברגע שהבדים חוברו, הם כבר לא היו חתיכות נפרדות. התוצאה הייתה וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד, כלומר, כל היריעות הפכו יחד לאוהל אחד גדול.
המילה וַיְחַבֵּר מלמדת אותנו שבצלאל לא חיכה, אלא קם וחיבר את היריעות בעצמו ומיד. אולי תשאלו למה הוא מיהר כל כך, הרי משה רבנו הוא זה שהקים את המשכן באופן רשמי רק מאוחר יותר? התשובה היא שבצלאל חשב קדימה. הוא ידע שבקרוב הוא יסיים להכין את כלי הקודש החשובים, והוא רצה שיהיה לו מקום מכובד לשמור עליהם. לכן הוא חיבר את היריעות והעמיד אותן באופן זמני. כך הוא יצר חלל סגור ופרטי, הרחק מעיני כולם, שבו היה אפשר להניח את הכלים בזהירות ובכבוד עד להקמה הגדולה של המשכן כולו.