יחזקאל, פרק כ׳, פסוק ח׳

כבר בעת שיעבודם, רוב בני ישראל מרדו בה' באופן אקטיבי ועברו על איסוריו, ועל כן נאמר וַיַּמְרוּ בִי, וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי מאחר שגם נמנעו מקיום מצוותיו. הם לא זנחו את התנהגותם הקלוקלת, כאשר אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ מתייחס למעשי פריצות שסירבו להרחיק מעליהם, וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ מלמד שהם המשיכו לדבוק בדרך החיים של העבודה הזרה. בעקבות חטאים אלו, ה' שקל להענישם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם, וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם, כלומר לרוקן עליהם את זעמו הפנימי עד תום באמצעות עונש של השמדה. כתוצאה מכך, אותם מורדים מתו במהלך מכת חושך, ורק מיעוט קטן מתוך העם זכה לצאת לגאולה.