יצא לכם פעם לחשוב איך התנהגו בני ישראל רגע לפני היציאה ממצרים? אולי נדמה שכולם חיכו בהתרגשות להקשיב לה' ולצאת לחופשי, אבל המציאות הייתה קצת שונה. גם כשהיו עבדים, רבים מהם סירבו להקשיב. המילה וַיַּמְרוּ מתארת מרד, כלומר הם עשו בכוונה דברים שה' אסר עליהם. כשהפסוק אומר וְלֹא אָבוּ, הכוונה היא שהם פשוט לא רצו להקשיב ולא קיימו את הדברים הטובים שה' ביקש מהם לעשות.
בני ישראל התרגלו למנהגים של המצרים והיה להם קשה להיפרד מהם. הפסוק קורא למעשים הלא טובים שלהם שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם, ואלה דברים שהם היו צריכים לזרוק ולהרחיק מעצמם, אבל הם לֹא הִשְׁלִיכוּ אותם. בנוסף, הם המשיכו להאמין בפסלים של המצרים, שנקראים גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם, ואת הדרך הזו הם לֹא עָזָבוּ.
בגלל העקשנות הזו, ה' חשב להעניש אותם עוד לפני הגאולה. למעשה, רוב העם שלא רצה לתקן את דרכיו לא זכה לצאת לחופשי, ונפטר במצרים בזמן מכת חושך. רק קבוצה קטנה מתוכם יצאה בסוף ממצרים. המילה לְכַלּוֹת פירושה לסיים לגמרי. כשהפסוק אומר שה' חשב לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי וגם לְכַלּוֹת אַפִּי, הוא בעצם חוזר על אותו רעיון פעמיים. זה ממש כמו אדם ששופך את כל המים שיש לו בתוך כלי עד שהכלי מתרוקן לגמרי, כך ה' חשב להוציא את כל הכעס שלו עליהם בגלל ההתנהגות שלהם במצרים.