המעבר מן הגלות אל הגאולה אינו מתרחש באחת, אלא דורש שלב ביניים של בידוד, בירור נוקב ועימות ישיר מול ה'.
הפרשנים נחלקו בהבנת מהותו ומיקומו של מִדְבַּר הָעַמִּים. גישה אחת גורסת כי מדובר במדבר הממשי שבו נדדו בני ישראל ארבעים שנה לאחר יציאת מצרים [רש"י]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המושג באופן סמלי, כתיאור של מצב העם בתוך הגלות. ארצות העמים עצמן ירגישו עבור הגולים כמו מדבר שממה, שבו הם נודדים ממקום למקום, מופקרים לטרף ולביזה, מבודדים כצאן תועה וחסרי יכולת להתבסס, לקנות בתים או לרכוש שדות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
גישה שלישית מבינה את המדבר כתחנת מעבר מוחשית לקראת הגאולה. כאשר ה' יוציא את העם מן הגלויות השונות, ולפני שיכניס אותם לארץ ישראל, הוא יוביל אותם אל אזור שממה מבודד [רד"ק, מלבי"ם]. הסיבה לבחירה במקום שומם שאין בו עובר ושב, היא כדי שאומות העולם לא יחזו במפלתם של הפושעים מקרב ישראל ולא ישמחו לאידם בעת הענישה [רד"ק, מצודת דוד].
במקום מבודד זה יתקיים המשפט. המילה וְנִשְׁפַּטְתִּי מבטאת ויכוח, תוכחה ועשיית דין [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ה' יציג בפני העם את חטאיהם ומעשיהם הרעים מתקופת הגלות, ויכלה מתוכם את המורדים [רד"ק, מצודת דוד]. הדין והתוכחה ייעשו פָּנִים אֶל־פָּנִים, כלומר בייחוד גמור בין ה' לעמו וללא כל מתווך [רד"ק]. במעמד זה יכירו בני ישראל באופן ברור וישיר את ההשגחה האלוהית, בדומה לגילוי השכינה, לוויכוחים ולמשפט שהתרחשו מול דור יוצאי מצרים [מלבי"ם].