בלב תקופת הגלות, מתרחש מפגש דרמטי הטעון במשמעות היסטורית ועתידית, המהווה חלק ממעגל נבואי קבוע. ציון הזמן בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית מתייחס לשנה השביעית לגלות המלך יהויכין [מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ, אברבנאל], כאשר המילה הַשְּׁבִיעִית נכתבת בכתיב מלא בספרים ובדפוסים הישנים [מנחת שי]. הפרשנים מציינים כי מתחילת השנה החמישית לגלות ועד חורבן הבית, התקיים דפוס קבוע שבו הנביא יחזקאל זכה להתגלות נבואית אחת לפחות בכל שנה [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל].
התאריך המדויק, בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, כלומר בעשרה בחודש מנחם אב [שטיינזלץ], אינו מקרי. ה׳ סובב את הגעת הזקנים אל הנביא בדיוק ביום שבו עתיד בית המקדש להיחרב, כדי שישמעו את התוכחת על עוונותיהם במועד הסמלי הזה [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל].
באשר לזהותם של אותם אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, קיימת מחלוקת. הגישה המרכזית רואה בהם אנשים צדיקים, ויש המזהים אותם ספציפית כחנניה, מישאל ועזריה [רד"ק, אברבנאל]. מנגד, יש הסבורים כי מדובר היה בזקנים רשעים, תוך אבחנה בינם לבין "זקני יהודה" הנחשבים לצדיקים [מלבי"ם].
מטרת הגעתם הייתה לִדְרֹשׁ אֶת־ה', וביטוי זה מתפרש במספר רבדים. הגישה הרווחת היא שהזקנים באו להתפלל ולהתחנן לפני ה׳ שירחם על ירושלים וימנע את חורבנה [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל]. גישה נוספת מסבירה שהם באו לברר סוגיות העומדות על הפרק או לשמוע דברי תורה [שטיינזלץ], כגון שאלות על עתיד הגולים בבבל האם ישובו לארצם, או דאגה לגורל הנותרים בארץ ישראל [רד"ק]. לעומת גישות אלו, יש המפרשים את הדרישה כטענה תיאולוגית מתריסה: הזקנים באו לטעון שאם ה׳ לא שומע להם, הם פטורים מעונש על חטאיהם. לשיטתם, מאחר שה׳ כבר הגלה אותם, הרי הוא כרב שמכר את עבדו או כבעל שגירש את אשתו, ולכן אין לו עוד תביעות כלפיהם [רש"י].
בסופו של דבר, הזקנים התעכבו והמתינו לפני הנביא לתשובת ה׳, כפי שמתואר במילים וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי [מצודת דוד].