החלטתו של ה' לגאול את עם ישראל ממצרים לא נבעה בהכרח מזכויותיהם של בני העם, אלא מתוך צורך להגן על כבודו ולמנוע את ביזוי שמו בעולם. למרות שבאותה עת היו ישראל ראויים לכליה, ה' חס עליהם והחליט להוציאם אל המדבר כדי להעניק להם את חוקיו ולהראות להם ניסים, וכל זאת כדי ששמו לא יתחלל [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי המילה הֵחֵל בביטוי לְבִלְתִּי הֵחֵל נגזרת מהשורש ח.ל.ל, ומשמעותה מניעת חילול שמו של ה'. הסיבה לסכנת החילול טמונה במילים אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם. ה' התגלה לישראל והבטיח להם גאולה, וזאת לא בסתר, אלא בגלוי ובאופן שהמצרים היו מודעים לו היטב. התגלות זו והבטחת הגאולה הועברו לעם באמצעות אהרן [מצודת דוד] או על ידי נביאים שונים שפעלו עוד לפני בואו של משה [רד"ק]. מאחר שהמצרים הכירו בכך שישראל הם עמו של ה' ושמעו את הבטחות הגאולה, השמדת העם בתוך מצרים הייתה מובילה אותם למסקנה שגויה. הם היו טוענים כי ה' השמיד את עמו משום שלא היה לו מספיק כוח ויכולת להוציאם משם [רש"י, מצודת דוד].
מסיבה זו מעיד ה' על עצמו: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי – פעלתי למען שמי כדי שלא יתבזה לעיני המצרים. עם זאת, מתעוררת השאלה מה עלה בגורלם של אותם רשעים בישראל שסירבו לחזור בתשובה גם לאחר בואו של משה. כדי להעניש אותם מבלי שהמצרים יראו במפלתם וישמחו לאידם – דבר שהיה גורם לאותו חילול ה' שהיה צורך למנוע – ה' המית את אותם רשעים במהלך שלושת ימי מכת החושך, כך שמותם נסתר מעיני המצרים [רד"ק].