הפסוק מסכם את שרשרת המרידות של עם ישראל במהלך שהותם במדבר, וכולל את חטאיהם השונים מאז יציאת מצרים ועד לחטא המרגלים, לרבות החטאים בתבערה, במסה ובקברות התאווה [מלבי"ם, אברבנאל].
הנביא מפרט את אופי המרידה: בְּחֻקּוֹתַי לֹא־הָלָכוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ. הפרשנים נחלקו לאילו אירועים היסטוריים מכוונות מילים אלו. גישה אחת מסבירה כי הכוונה היא למצוות הראשונות שניתנו לעם עוד בתחנת מרה, בטרם מתן תורה [רד"ק, אברבנאל]. גישה אחרת רואה בכך רמז לחטא העגל, לניסיון שניסו את ה' ברפידים כשסירבו לקבל את התורה, וכן לחטא שבו הותירו מן המן בניגוד לציווי [רש"י, אברבנאל]. חומרת המעשה מודגשת במילים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם – אף על פי שלחוקים ולמשפטים יש סגולה מיוחדת להעניק חיים למי שמקיים אותם, בני ישראל זלזלו בהם ולא ייחסו להם חשיבות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
חטא מרכזי נוסף המוזכר בפסוק הוא וְאֶת־שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד. הפרשנים מסבירים שהתוספת של המילה "מאוד" נועדה להדגיש את החוצפה שבחטא, שכן בני ישראל חיללו כבר את השבת הראשונה שבה נצטוו, כאשר יצאו ללקוט את המן [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. על כך מוסיף פירוש אחר כי גם השבת השנייה חוללה במזיד על ידי מקושש העצים [מצודת דוד]. חילול השבת נחשב חמור במיוחד, משום ששמירת השבת מהווה עדות מרכזית ליסודות האמונה של העם [מלבי"ם].
בעקבות הצטברות העוונות הללו, הן נגד המצוות והן נגד יסודות האמונה, מתאר הפסוק את תגובת ה': וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם – ה' ביקש לכלות ולהשמיד את העם לחלוטין בעודם במדבר [מלבי"ם, אברבנאל].