פנייתם של זקני העם אל הנביא נענית בדרישה אלוהית לערוך עמם בירור היסטורי נוקב, החורג מעניינם הפרטי והמיידי.
הפרשנים דנים במשמעות הקריאה הכפולה הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון ורד"ק] היא שהמילה אינה מתייחסת לפסיקת דין משפטית רגילה, אלא מבטאת ויכוח, תוכחה והעמדה על המקום. ה' קורא לנביא להוכיח את העם על מעשיהם הרעים ולהתווכח עמם, כדי להראות להם שהצדק נמצא עם ה'. מבחינה טקסטואלית, הופעתה הכפולה של המילה נכתבת באופן שונה: המילה הראשונה הֲתִשְׁפֹּט נכתבת בכתיב חסר, ואילו השנייה הֲתִשְׁפּוֹט נכתבת בכתיב מלא [מנחת שי].
לגבי מהות המשפט וההתייחסות אל הנביא כבֶּן־אָדָם, עולות מן המקורות שתי גישות משלימות. מצד אחד, יש המפרשים כי ה' אומר לנביא שאם בכוונתו לשפוט את העם לא על פי נבואה אלא כבן אדם – באמצעות שכלו האנושי וידיעת התורה שלו – עליו להתחיל בחשיפת העובדה שהם סרו מדרך התורה עוד מימי אבותיהם [מלבי"ם]. מנגד, יש המבינים את הקריאה כהנחיה לנביא שלא לדון כלל בעניינם הפרטי והמקומי של הזקנים שבאו אליו, אלא להעמידם מול החשבון ההיסטורי הגדול [ביאור שטיינזלץ].
במוקד התוכחה עומד הציווי אֶת־תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם. הנביא נדרש להסיט את המבט אל העבר ולחשוף בפניהם את שורש רשעתם. עליו להבהיר להם כי מעשיהם אינם תופעה חדשה, אלא המשך ישיר לחטאי אבותיהם שהכעיסו את ה' מאז ומקדם, חטאים שעליהם הוסיף הדור הנוכחי את פשעיו שלו [רד"ק, מצודת דוד].