פנייתם של בני ישראל לבקש את קרבת ה' נדחית על הסף, שכן היא נעשית בעוד ידיהם מגואלות בפולחנים זרים ומתועבים.
הביטוי וּבִשְׂאֵת מַתְּנֹתֵיכֶם מתפרש בקרב רוב הפרשנים במשמעות של הרמה, הבאת מנחה או הפרשת תרומה. עם זאת, קיימות גישות שונות באשר למהותן של מתנות אלו. הגישה המרכזית היא שהפסוק מתאר את עצם הקרבת הילדים כדורון ותשורה לעבודה זרה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים כי מדובר במעשה של לקיחה וגזל: בני ישראל לוקחים את המתנות שהיו ראויות להינתן לה' – כלומר, הבכורות – ומוסרים אותם לאלילים [רש"י]. גישה נוספת מצביעה על הסתירה במעשיהם, שכן באותה עת שבה הם מרימים מתנות לה', הם ממשיכים להיטמא בעבודת האלילים [מלבי"ם].
הטומאה שעליה מדבר הפסוק נובעת מהמעשה של בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ, פולחן המזוהה עם עבודת המולך. מנהג פולחני זה הותיר את חותמו לאורך דורות, עד כדי כך שגם בתקופות מאוחרות נותרו ממנו שרידים, כגון מנהג של נשים להעביר תינוקות מעל אש, מעשה הנחשב לתולדה של אותה עבודה זרה [מלבי"ם].
לאור מציאות זו של טומאה הנמשכת עַד־הַיּוֹם, פונה ה' אל העם בשאלה רטורית נוקבת: וַאֲנִי אִדָּרֵשׁ לָכֶם. כלומר, האם ייתכן שבעקבות מעשים כה מתועבים אקבל את תפילתכם ואענה לכם כאשר תבקשו אותי? [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. התשובה לכך מגיעה מיד כהצהרה מוחלטת: חַי־אָנִי... אִם־אִדָּרֵשׁ לָכֶם. ה' נשבע שלא ייענה להם ולא יקבל את פנייתם, משום שאינם ראויים לכך [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].