זקני ישראל פונים אל הנביא במטרה לבקש את ה', אך הם נתקלים בתגובה אלוהית קשה הדוחה אותם על הסף. ה' חושף את חוסר הכנות שבפנייתם ונשבע שלא ייענה להם.
הציווי לנביא לדבר אֶת־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל משמעותו לדבר אל הזקנים או עמהם [רד"ק]. כאשר ה' שואל הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים, המילה פותחת בה"א השאלה [מצודת דוד], והמושג דרישה מכוון כאן לתפילה [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי שאלתו הרטורית של ה' נובעת מכך שפנייתם של הזקנים אינה כנה. כוונתם אינה באמת לדרוש את ה', להכיר אותו או לדעת את דרכיו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], ולכן ה' שואל אותם האם לשם תפילה הם באמת הגיעו [מצודת דוד].
בתגובה לחוסר כנותם, מגיעה שבועה אלוהית חמורה: חַי־אָנִי אִם־אִדָּרֵשׁ לָכֶם. ה' נשבע שלא יקבל את תפילתם ולא ישיב לבקשתם [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, למרות הסירוב המוחלט המשתקף בפסוק, מתוך מבט רחב יותר על נבואות יחזקאל עולה מסר של נחמה. בעוד שכאן ה' מסרב לבקשתם ואומר אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם, בסוף הספר (יחזקאל לו, לז) הוא אומר את ההפך הגמור: "אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל". פער זה מלמד יסוד חשוב בהנהגת ה', לפיו הוא חוזר בו ומוותר על גזירות רעות שהטיל [רש"י].