נבואה זו מחזירה את גלגל ההיסטוריה לאחור, אל נקודת ההתחלה של הקשר בין ה' לעמו. היא חושפת כיצד נרקמה הברית הראשונית, אך בה בעת טומנת בחובה תוכחה קשה על חטאים עתיקים. למעשה, התוכחה המושמעת כאן מגלה סוד היסטורי: הכעס האלוהי על פשעי העם היה כבוש ומוסתר במשך קרוב לתשע מאות שנה, מאז ימי מצרים ועד לתקופתו של יחזקאל. אהבת ה' חיפתה על חטאיהם לאורך הדורות, אך כעת, משהרבו לפשוע, התעוררה מחדש אותה טינאה ישנה [רש"י, רד"ק].
כאשר ה' אומר בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל, הוא מכוון לזמן שבו בחר בעם בהיותם במצרים [שטיינזלץ, מצודת דוד], וליום שבו שלח להם לראשונה את נביאיו [רד"ק]. הפרשנים עומדים על הכפילות בפסוק בין ההתייחסות לישראל לבין ההתייחסות לזרע בית יעקב, ומסבירים כי הבחירה נבעה משני מניעים מקבילים: מצד אחד, בזכות מעלתם הרוחנית העצמית של יִשְׂרָאֵל, שהם גדולי העם, ומצד שני, בזכות היותם זֶרַע בֵּית יַעֲקֹב, כלומר המוני העם שנבחרו בזכות ברית האבות ומעשיהם הטובים [מלבי"ם, נחל שורק, חומת אנך].
הביטוי וָאֶשָּׂא יָדִי משמעותו נשבעתי [שטיינזלץ, רד"ק]. שבועה זו נועדה להבטיח את הוצאתם ממצרים [מצודת דוד], ומהווה קיום של ההבטחה העתיקה שניתנה לאברהם, ליצחק וליעקב [מלבי"ם, רד"ק].
ההכרזה וָאִוָּדַע לָהֶם מתארת את ההתגלות האלוהית [שטיינזלץ], אשר התרחשה באמצעות השראת השכינה על הנביאים משה, אהרון ומרים [מצודת דוד, רד"ק].
סיום הפסוק, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, מהווה שבועה בפני עצמה והכרזה שמשמעותה "אתם עמי" [שטיינזלץ, רד"ק]. הכרזה זו מבהירה כי ה' יהיה מנהיגם ומשגיחם הישיר, בניגוד לשאר אומות העולם המונהגות על ידי כוחות עליונים ומערכות שמימיות [מצודת דוד]. יתרה מכך, התגלות זו במצרים נועדה להזכיר לעם את הקשר הקדום עמם [מלבי"ם], ולעורר אותם לקבל על עצמם את אלוהותו מחדש. קבלה זו אפשרה להם להשתחרר מוקדם יותר מעול השעבוד שנגזר עליהם בברית בין הבתרים, ולהיגאל בטרם ייטמעו לחלוטין בתרבות המצרית [חומת אנך].