לאחר סקירה היסטורית של חטאי העבר, הנבואה משנה את המיקוד ועוברת לעסוק במעשיו של הדור הנוכחי. הדברים מופנים באופן ספציפי לאותם אנשים שעדיין נותרו בארץ ישראל באותה העת [רד"ק].
הפרשנים מסכימים כי הכתוב מנוסח כשאלת תמיהה רטורית ותוכחה. ה' פונה אל העם ושואל האם זה הגון וראוי שאתם ממשיכים לחטוא ובמקביל פונים אליי ומצפים שאענה לבקשותיכם.
המילה הַבְּדֶרֶךְ פותחת בה"א השאלה, והיא מבטאת את פליאתו של ה' [רש"י, מלבי"ם]. הנביא מוכיח את העם על כך שאֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים, כלומר אתם ממשיכים ללכת בדרכי אבותיכם ולחקות את מעשיהם הפסולים [מצודת דוד, אברבנאל]. מבחינה דקדוקית, במילה נִטְמְאִים האות מֵ"ם מנוקדת בשווא [רד"ק].
התוכחה ממשיכה בטענה כי וְאַחֲרֵי שִׁקּוּצֵיהֶם אַתֶּם זֹנִים, שכן אתם נמשכים אחר עבודת האלילים של אבותיכם. בגידה רוחנית זו נמשלת לאישה הזונה תחת בעלה ובוגדת בו [מצודת דוד]. לאור התנהגות זו המהווה המשך ישיר לתועבות העבר, מבהיר הנביא כי אין כל הצדקה לכך שה' ייעתר לתפילותיהם [אברבנאל].