המעבר מעבדות לחירות דרש מבני ישראל לא רק שחרור פיזי, אלא גם היטהרות רוחנית עמוקה. טרם גאולתם, הוצב בפניהם תנאי יסודי שדרש מהם לנתק באופן מוחלט את קשריהם עם התרבות המושחתת שסבבה אותם, ולהתחייב לקשר בלעדי עם ה'.
המילים וָאֹמַר אֲלֵהֶם מתייחסות לנבואה שניתנה לבני ישראל עוד בהיותם במצרים. הפרשנים מציינים כי דברים אלו נאמרו להם על ידי נביאים שקדמו להתגלות ה' למשה בסנה, כאשר הגישה המרכזית מצביעה על אהרן כמי שמסר נבואה זו [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל, רד"ק]. ה' הציב להם תנאי בסיסי לגאולה: כדי לזכות בה, עליהם להרחיק את עצמם ממעשי המצרים ולהתקדש [מלבי"ם, אברבנאל].
הדרישה הראשונה היא אִ֣ישׁ שִׁקּוּצֵ֤י עֵינָיו֙ הַשְׁלִ֔יכוּ. המילה שִׁקּוּצֵ֤י מבטאת תעוב ומיאוס [מצודת ציון]. הפרשנים מציגים שני רבדים להבנת הביטוי שִׁקּוּצֵ֤י עֵינָיו֙. ברובד הפשטני, הכוונה היא לאלוהויות, צלמים ופסילים הנראים לעיניים, אשר אין בהם כל ממשות והם משקצים את הנפש [שטיינזלץ, אברבנאל]. ברובד העמוק יותר, רוב הפרשנים מקשרים את הראייה לתאווה. העיניים נתפסות כמתווך המוביל את האדם לחטא, ולכן ביטוי זה מכוון לעבודה זרה הקשורה לזנות, ניאוף ופיתויים חומריים [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].
מיד לאחר מכן מופיעה הדרישה וּבְגִלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם אַל־תִּטַּמָּ֑אוּ. המילה וּבְגִלּוּלֵ֥י משמשת ככינוי גנאי לעבודה זרה ולפולחן השקר של המצרים [רד"ק, שטיינזלץ]. יש מי שמבחין בין שני חלקי הפסוק ומסביר כי בעוד שקבוצת האלילים הראשונה מתייחסת לכאלו המעוררים יצרים וזנות, החלק השני מכוון לאמונות השווא ולמינות של התרבות המצרית [מלבי"ם].
הפסוק נחתם בהכרזה אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם. הכרזה זו נועדה להדגיש את הדרישה לנאמנות מוחלטת ולעורר תמיהה: כיצד ניתן להחליף את ה' באלילי שקר? [מצודת דוד, שטיינזלץ].
מבחינה היסטורית, בני ישראל במצרים סירבו בתחילה להישמע לציווי זה והתקשו לפרוש מהעבודה הזרה. בעקבות מריים זה, הם לא היו ראויים לגאולה המיידית, וזו הסיבה שגלות מצרים התארכה בשלושים שנה מעבר לזמן שנקבע מראש [אברבנאל].