החזרה אל המולדת והטובה שתצמח לעם אינן מביאות עמן שכחה, אלא דווקא התעוררות רוחנית וחשבון נפש עמוק. כאשר העם ישוב שָׁם, אל ארץ ישראל [מצודת דוד, שטיינזלץ], הוא יזכה בלב חדש שיאפשר לו להכיר בחטאיו מתוך פרספקטיבה חדשה.
ההתבוננות בעבר נחלקת לשני רבדים: דַּרְכֵיכֶם מתייחס להרגלים ולתכונות הנפש הפנימיות שהשתרשו בעם, בעוד עֲלִילוֹתֵיכֶם מתאר את המעשים בפועל שצמחו מתוך אותן תכונות פגומות [מלבי"ם, מצודת ציון]. הזיכרון של מעשים אלו, אל מול המציאות החדשה והטובה, יוביל להכרה עמוקה בחסדיו של ה'. העם יבין כי ה' פעל למען שמו הגדול ולא השמיד אותם כפי שהיה ראוי להם על פי מעשיהם, ומתוך כך יגיעו לידיעת ה' דרך טובו וחסדו [מלבי"ם].
תגובת העם למפגש בין חטאי העבר לחסד ההווה מתוארת במילה וּנְקֹטֹתֶם. מילה זו זוכה למספר פירושים המבטאים תהליך פסיכולוגי מורכב. גישה אחת מסבירה זאת כתחושה של קטטה פנימית, תעוקה ואנחה [רש"י], המלווה ברגשות עזים של חרטה, בושה ובוז עצמי כלפי העבר [מלבי"ם, שטיינזלץ]. מנגד, פרשנים אחרים מפרשים את הביטוי וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם מלשון כריתה. לפי פירוש זה, חשבון הנפש יהיה כה נוקב, עד שהאנשים ישפטו את עצמם בחומרה רבה ויחושו בעיני עצמם כי היו ראויים להיכרת כליל מן העולם בגלל הרעות שעשו [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון].