הפסוק מציג רגע דרמטי של איפוק אלוהי, שבו ה' עוצר ענישה כדי להגן על כבודו בעיני אומות העולם ולהשלים את התהליך ההיסטורי של גאולת ישראל.
הפרשנים מסכימים כי משמעות המילים וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי היא שה' נמנע והשיב את ידו מלהכות בעם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המדגישים כי הנגף כבר יצא והתחיל להכות בעם בפועל, ורק אז ה' עצר את ההרס והשיב את ידו מלבצע כליה [מלבי"ם].
פעולת ההצלה מתרחשת לְמַעַן שְׁמִי, כלומר למען כבודו של ה'. זוהי הפעם השלישית בנבואה זו שבה מוזכר כי ה' פועל למען כבוד שמו, והדבר מצביע על שלוש תחנות היסטוריות שבהן ה' נמנע מלהשמיד את העם: הראשונה הייתה במצרים, בטרם קיבלו את התורה; השנייה במדבר מיד לאחר יציאת מצרים, כאשר העם כבר קיבל תורה אך עדיין היה נגוע בהשפעות העבודה הזרה של מצרים; והשלישית היא בדור הבנים, לאחר ארבעים שנה במדבר ורגע לפני הכניסה לארץ ישראל. בכל אחת מהתקופות הללו, ה' טרם השלים את תוכניתו להביא את העם לארץ המובטחת. לפיכך, השמדת העם באחד מהשלבים הללו הייתה מובילה לחילול ה' ולפגיעה בשמו לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, שכן היה נראה שה' אינו משלים את דברו ואינו מקיים את שבועתו לאבות [מלבי"ם].