כבר בהיותם משועבדים בארץ מצרים, בני ישראל הפגינו סרבנות עמוקה ומרדנות כלפי ה', וסירבו לנטוש את מנהגי העבודה הזרה המקומיים. התנהגות זו הובילה לכך שה' שקל להענישם בחומרה ולהשמידם עוד בטרם יצאו לגאולה.
המונח וַיַּמְרוּ מבטא מרי ומרד, והמילים וְלֹא אָבוּ משמעותן שלא רצו להקשיב [מצודת ציון]. הפרשנים מצביעים על חלוקה מדויקת בין שני הביטויים הללו: וַיַּמְרוּ בִי מתייחס למעבר אקטיבי על מצוות לא תעשה, כלומר עשיית מה שה' אסר, בעוד שוְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ מתייחס למחדל פסיבי של אי־קיום מצוות עשה שה' ציווה עליהם [מלבי"ם]. מרדנות זו אפיינה את הרשעים, שהיוו את רוב העם. בשל כך, אותם מורדים מתו במצרים במהלך מכת חושך, ורק מיעוט קטן מתוך בני ישראל זכה בסופו של דבר לצאת ממצרים [רש"י].
גם ביחס לעבודה הזרה, ישנה אבחנה בין סוגי החטאים. שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם מסמלים מעשים רעים בפועל של זנות ופריצות, אותם נדרש האדם להשליך באופן אקטיבי ולכן נאמר לֹא הִשְׁלִיכוּ. לעומת זאת, גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם מייצגים את עצם האמונה במינות ובעבודה זרה, שהיא דרך חיים שצריך לנטוש, ועל כן נאמר לגביהם לֹא עָזָבוּ [מלבי"ם].
בעקבות חטאים אלו, ה' חשב להענישם ולשפוך עליהם את זעמו עוד בהיותם במצרים [מצודת דוד]. המילה לְכַלּוֹת משמעותה השלמה וסיום [מצודת ציון]. באשר לכפילות הלשון לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי... לְכַלּוֹת אַפִּי, יש הסבורים כי מדובר בחזרה על אותו רעיון במילים שונות, בדומה לאדם השופך את תוכן הכלי שלו עד שהוא מתרוקן ומכלה את כל מה שבתוכו [רד"ק]. מנגד, ישנה גישה המבחינה בעומק בין המושגים: "חמה" היא הכעס הפנימי, ואילו "אף" הוא הביטוי החיצוני של הכעס שמתגלה באמצעות העונש. כאשר העונש החיצוני מונע מתוך החמה הפנימית העמוקה, התוצאה היא כליון חרוץ והשמדה מוחלטת [מלבי"ם].