חטא העבודה הזרה מוביל לעיוות מוסרי ורוחני עמוק, שבו מצוות שנועדו לקדש את האדם הופכות לכלי של טומאה, והעונש הקשה שבא בעקבותיהן נועד בסופו של דבר לעורר את העם להכרה מחודשת בה'.
הביטוי וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם מתפרש בכמה אופנים בקרב המפרשים. גישה אחת מסבירה כי ה' מסר את העם ביד יצרם הרע והניח להם לטעות, כך שאת המתנות והחוקים שניתנו להם כדי לקדש את הבכורות לה', הם הפכו לעבודה זרה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את עניין הטומאה כריחוק. מכיוון שהעם בחר להעניק את מתנותיו לאלילים, ה' הרחיק אותם מעליו כדבר טמא ודחה אותם מתחת כנפיו [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. הרד"ק אף מקשר זאת ספציפית לחטא בעל פעור. זווית פסיכולוגית על מהות הטומאה מוסיף ה[מלבי"ם], שמסביר כי מערכת הערכים של העם התעוותה לחלוטין: מכיוון שהורגלו לעבודת אלילים, הקרבת הבכורות למולך נחשבה בעיניהם לקדושה, ואילו קיום מצוות ה' נתפס בעיניהם כטומאה, כדבר רע המפקיע אותם מקדושתם המדומה.
החטא עצמו מתואר במילים בְּהַעֲבִיר כָּל־פֶּטֶר רָחַם. המילה פֶּטֶר משמעותה פתיחה [מצודת ציון], והכוונה היא לבכורות שפתחו את רחם אמם [מצודת דוד]. במקום להקדישם לה', העם העביר את הבכורות הללו כקרבן לאליל המולך.
בעקבות החטא מגיע העונש: לְמַעַן אֲשִׁמֵּם. הפרשנים מסכימים כי המילה אֲשִׁמֵּם אינה נגזרת מהמילה "אשמה", שכן האות אל"ף אינה חלק משורש המילה, אלא משורש ש.מ.מ, והיא מבטאת חורבן, שממון ובעתה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם]. ה' מביא על העם שממה וגלות בעקבות מעשיהם, ולדעת ה[רד"ק] עונש השממה הזה הגיע באופן מיידי סמוך לחטא, כפי שאירע במגפה שבה נפלו עשרים וארבעה אלף איש.
אולם, החורבן אינו המטרה הסופית. המילה "למען" החוזרת בפסוק מצביעה על תכלית כפולה: תחילה השממה, ולאחריה התעוררות רוחנית בדמות לְמַעַן אֲשֶׁר יֵדְעוּ אֲשֶׁר אֲנִי ה'. תועלתה של השממות והגלות היא שדווקא מתוך הצרה והעונש, העם יכיר באלוהות האמיתית, יבין כי אלוהי הגויים הם שקר, וישוב אל ה' באחרית הימים [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].