כאשר ה' מקיים את שבועתו ומביא את בני ישראל אל הארץ המובטחת, תגובתם עומדת בניגוד מוחלט לציפייה האלוהית. במקום לדבוק בה', העם מושפע מיד מהנוף המקומי וממנהגי הפולחן של יושבי הארץ.
הפרשנים מסכימים כי עם הכניסה לארץ, בני ישראל ראו את מנהגי הכנענים והחלו לחקות אותם. הם בחרו להקריב את קורבנותיהם בבמות על כל גבעה גבוהה ותחת כל עֵץ עָבוֹת, כלומר עצים שענפיהם מרובים, עבים, צפופים וקלועים זה בזה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. פעולות אלו נעשו בניגוד גמור להוראות התורה, שאסרה על הקרבה בבמות מחוץ למשכן ועל נטיעת עצים סמוך למזבח [מלבי"ם].
באשר לאופי הפולחן עצמו, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמעשים כולם הוקדשו לעבודה זרה, כמשפט הגויים שהיו בארץ לפניהם. משום כך הפולחן מכונה כַּעַס קָרְבָּנָם – קורבנות שמעוררים את כעסו של ה' [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הקטרת הקטורת, המכונה נִיחוֹחֵיהֶם, נועדה לעשות נחת רוח לאלילים, והמילה וַיַּסִּיכוּ מתארת שפיכת יין כחלק ממעשה ההקרבה [מצודת ציון, מצודת דוד].
לעומת זאת, גישה ייחודית מציגה את הפולחן כעבודה בשיתוף. לפי תפיסה זו, בני ישראל ניסו לשלב בין אמונתם להשפעות המקומיות, וחילקו את עבודתם בין ה' לאלילים: את זִבְחֵיהֶם ואת רֵיחַ נִיחוֹחֵיהֶם הם הקדישו לה', בעוד שאת כַּעַס קָרְבָּנָם ואת נִסְכֵּיהֶם הם הקריבו לעבודה זרה, ובכך הכעיסו את ה' [מלבי"ם].
הערת נוסח: המילה אוֹתָהּ נכתבת בכתיב מלא עם האות וי"ו בספרים המדויקים, על פי מסורת המסורה [מנחת שי].