למרות חטאיו הכבדים של דור המדבר, אשר הפכו אותו לראוי להשמדה מוחלטת, גברו רחמי שמים ומנעו את הכחדת האומה. הישרדותם של בני ישראל במדבר לא הייתה רק הימנעות מעונש, אלא תהליך מכוון של חינוך ושימור לקראת העתיד.
הפרשנים מסבירים כי משמעות המילה וַתָּחָס היא חמלה ורחמים, כאשר מבחינה דקדוקית האות חי"ת מנוקדת בקמץ חטוף [מצודת ציון, מנחת שי, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שהעם היה חייב כליה, ה׳ ריחם עליהם מִֽשַּׁחֲתָם, כלומר מלהשחית אותם, וְלֹא־עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה, ובכך נמנע מלהשמיד אותם לחלוטין במדבר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
באשר לסיבה שבגללה זכה העם לאותה חמלה, מוצגות שתי גישות המשלימות זו את זו. הגישה הראשונה מתמקדת בהמשכיות האומה; ה׳ נמנע מלעשות בהם כלה כדי להשאיר בחיים את בניהם אחריהם, כך שהדור הבא יוכל להיכנס לארץ ישראל [רד"ק].
גישה נוספת מעמיקה ברובד החינוכי והרוחני של השהות במדבר. על פי גישה זו, השימוש בפועל וַתָּחָס מעיד על חמלה כלפי דבר שיש בו עדיין צורך ותועלת. מאחר ששורש חטאם של בני ישראל נבע מחוסר אמונה, ה׳ הבין כי עיכובם במדבר במשך ארבעים שנה יאפשר להם לחזות בהשגחה אלוהית ובניסים תמידיים. מטרת ההישרדות במדבר הייתה אפוא להעניק לעם את הזמן הדרוש כדי שילמדו להכיר את ה׳ ויגיעו לאמונה שלמה [מלבי"ם].