לאחר נבואות הנחמה על הדורות העתידיים, מחזיר הנביא את המוקד אל המציאות הקשה של דור החורבן בירושלים [רד"ק, מלבי"ם]. ה' מציג בפני העם אולטימטום חריף ויוצא דופן, שבו הוא מעדיף ניתוק מוחלט על פני צביעות דתית.
הקריאה המפתיעה אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ מתפרשת בשתי דרכים עיקריות. גישה אחת רואה בכך אמירה אירונית, שאינה ציווי ממשי אלא אזהרה רטורית: לכו אחרי האלילים כשרירות לבכם, אך דעו שתשאו בתוצאות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, לעומת זאת, מבינה זאת כדרישה לעקביות. ה' אומר לעם כי עדיף שיעבדו אך ורק את האלילים ויעזבו אותו לחלוטין, מאשר שימשיכו בפולחן כפול. אל להם להעמיד פנים שהם עמו של ה' ולבוא לדרוש בנביא, בשעה שבפועל אינם מצייתים לדבריו [רש"י].
המילה וְאַחַר בצירוף וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלַי מתפרשת לרוב במשמעות של "הואיל" או "מכיוון ש" – מאחר שאינכם שומעים בקולי, מוטב שתפנו לעבודה זרה לבדה [מצודת ציון, מצודת דוד]. פרשנים אחרים מסבירים זאת כהמתנה לתוצאה עתידית, כלומר נראה מה יקרה לבסוף כשלא תשמעו לי [ביאור שטיינזלץ], או כמילית חיבור בלבד [רד"ק].
שיא התוכחה מגיע בדרישה וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם. חילול השם נובע מהערבוב הפסול בין קודש לחול. העם מקדיש את בכורותיו לשם ה' כפי שנצטווה בתורה, אך בפועל מקריב אותם לאלילים כמו המולך [רש"י, מלבי"ם], או שהם ממשיכים להתנדב ולהביא מתנות לבית המקדש במקביל לעבודת האלילים שלהם [מצודת דוד].
מצב זה מייצר אבסורד מסוכן: כאשר ה' יעניש את העם על חטאיהם, אומות העולם יראו עונש שיורד על אנשים שחיצונית נראים כעובדי ה' נאמנים המביאים לו מנחות. הגויים יתמהו מדוע ה' פוגע בעמו שלו, וכך ייווצר חילול השם חמור אף יותר [מלבי"ם, מצודת דוד]. לכן, ה' מצהיר כי הוא מעדיף שהעם יעבוד עבודה זרה בגלוי ובאופן מלא, כדי למנוע את הבלבול בקרב האומות. בסופו של תהליך, ה' יסלק מתוכם את הפושעים, הם לא ייכנסו לארץ ישראל, וכך ייפסק חילול השם [ביאור שטיינזלץ].